60 שנה לניר אליהו. 15 שנה לפטירתו של תומס.

מצאתי לנכון לפרסם כאן מכתבים שנכתבו על ידי שני אנשים שהיו חשובים לו ושאיתם הוא נפגש שם למעלה ובטח יחד מנהלים את העולם, את הקיבוץ, את המדינה.

הראשון- הדוד של תומס, משה, דמות בין המשמעותיות בחייו, והשני- בנימין, חבר ילדות יקר.

מאיתנו המשפחה, הילדים, הנכדים, אילנה אחותו וכל משפחתה, שמתגעגעים אליו מאוד וחושבים עליו בכל שנה בחודש זה- פברואר- חודש קודר שמביא איתו עצב גדול, לא רק במשפחתנו אלא בעוד כמה כמונו שאיבדו את יקיריהם בחודש זה.

יזכור למתי

גורל אכזר נפל בחלקי שעלי לאזכר אותך. הבכור, ילדנו האהוב והנערץ של המשפחה. הבאת שמחה וגאווה לכולנו. התגאנו בנושאך את שם הסבא מתתיהו שנפטר ב-1934, הסבא שהיה סמל האהבה והשמחה לכולנו, שהביא לנו בבואו אלינו בחגים וחגגת בלב שמח. בבית הכנסת כיבדוהו בברכת הטל בפסח ובסוכות משיב הרוח ומוריד הגשם. סימל אהבת משפחת ובר. וטבעי היה בהולדתך לרשת את שמו. הסבא היחידי שהכרנו שהאריך ימים. אתה היית ראוי לשאת את שמו שכל כך אהבנו. זכור לי אותו אוגוסט 1936 מתחת לעץ התות הרחב בחצר הצריף בו גרנו בפתח תקווה. השמחה כשהתחלת לצעוד את צעדיך הראשונים. צעדים שצעדת קדימה להגשמת חלומותיך בחיים מלאי תוכן וסיפוק. ילד מלא חן, שמח, אוהב ואהוב. זכורה לי התקופה של מלחמת העולם ואני בצבא במרחקים, ואתה גאה בדודך משה החייל, יושב ברחוב ומחכה אולי יבוא החייל לחופשה הביתה, ואתה מתפאר שיש לך דוד חייל בבריגדה. ואני במרחקים בכל רגע קשה או שמח מוציא את תמונתך שתמיד היתה איתי שמורה כקמע, מתבונן, מתבונן ומתבונן , מתגעגע ומתנחם, הנה מחכים לי רגעים גדולים בפגישה איתך. בשובי מן המלחמה, בלכתי לבתיישבות, אתה קובע:גם אני אהיה חייל ואגשים צו העם להיות חלוץ למען הארץ. ואין גבול לשמחתך כשאתה מבלה את חופשתך אצלי בעמק הירדן ואתה יוצא עם החבר'ה ואתה נוהג את זוג הפרדות בחריש, בזריעה ותילום, ומכריז: "מול הרי הבשן והגולן ולרגלי הירדן אני אמשיך את דרכי קודמי ואתרום את חלקי להקמת ישוב בארץ."

באיזו גאווה ושמחה סיפרת על הישגי המשק ופריחתו וכמה התרגשתי ושמחתי לראותך בחתונות ושמחות, רוקד את הריקוד החסידי "שר'לה". בדמיוני ראיתי אותך כהמשך של הסבא מתתיהו רוקד בשמחת תורה בהקפות בבית הכנסת בשירה "אתה אתה בחרתנו מכל העמים" ו"עם ישראל חי". רוקעות הרגליים המביעות שמחת יצירה והגשמה והפנים מביאים המשך שושלת חיי העם על אדמתו ומולדתו.

מתי, תחסר לנו במפגשים המשפחתיים בהם היית מקרין שמחה עם החיוך האוהב והחיבוק החברי. תחסר לנו בכל אירוע. נחפש אותך ונזכור אותך בכל אשר נהיה. בזכותך נשמור קשר הדוק עם משפחתך הנפלאה והמסורה שכה אהבת.

נזכור אותך לעד.

דוד משה (12.3.96 יום השלושים )

דברים שכתב בנימין

והנה עברה שנה והלב ממאן להאמין.

כאילו רק תמול שלשום ישב תומס לידי בחדר האוכל.

מפטפטים ומשוחחים על דא ועל הא. היה לנו שולחן קבוע בחדר האוכל- תומס בקצה השולחן ואני לידו ופנינו מול המטבח ומול הנכנסים.

תומס היה שומר בקנאות על מקומו בחדר האוכל ואם היו באים ילדים ומתיישבים באותו שולחן לא היה מתבייש ומודיע להם שיעברו למקום אחר.

כל חבר שהיה בא ורוצה להתיישב באותו שולחן היה שואל "איפה הכיסא של תומס?" ותמיד הכיסא שלו היה פנוי ומחכה לו שיבוא לשבת.

שיחות רבות ניהלנו על עתיד התנועה הקיבוצית ובמיוחד על השינויים הרבים שהקיבוץ עובר ועתיד לעבור. תומס בתקופה האחרונה המעיט בעבודתו ומאוד הטריד אותו מה יהיה עתידם של החברים "המזדקנים" שעבדו בקיבוץ עשרות שנים ונאלצו לפרוש בגלל בעיות בריאות- מה יהיה גורלם, מה יקבלו מהקיבוץ, מי ידאג להם?

כך שוחחנו רבות ואני חושב שתומס לא ראה בעין אוהדת את השינויים הרבים העתידים להתחולל בקיבוץ.

לי תומס חסר במיוחד בעיקר בגלל העבר המשותף שלנו בקריית חיים.

תומס היה בשבילי "האורים והתומים" של הקריה. הוא תמיד סיפר לי ועדכן אותי על הקורה שם, מי מתחתן, מי מתגרש, מי מת…

אם הייתי רוצה להזכר במישהו או במשהו מהקריה, הייתי פונה אליו.

היום אני מרגיש שנוצר אצלי חלל בשטח זה, אמנם יש בקיבוץ עוד "קרייתים", אבל אף אחד מהם לא יכול להיות בשבילי כמוהו.

וגם כיום כאשר אני מתיישב ליד השולחן אני מחכה לו, אולי הוא יופיע וימשיך בסיפוריו…

הוא חסר לי, חסר לכולנו וזכרו שמור עמנו.