לנצ'ו, בוסיק, ורד ודלית היקרים

כשאני יושבת ומנסה לכתוב על תומר זה כל כך קשה. הזכרונות, המחשבות והרגשות רבים וכה מעורבים, והכאב עצום. אך מובן שאין כאבי ככאבכם. אני מקווה שבמה שאני כותבת אולי אוכל לעזור לכם, ולו במעט.

לחשוב על תומר- זה לזכור– אדם מיוחד שלרוב הצליח ליהנות מהחיים למרות שהחיים היו קשים עבורו.

לזכור- אדם גאה במשפחה שלו, בקבוץ שלו, בצבא, במדינה, גאה בידיעות שלו, בעזרה שהוא כנכה יכול להגיש לאדם אחר, וששנא שלא מבינים אותו ושהתייחסו אליו כאל ילד.

לזכור- אדם שיודע לקחת הרבה, לדרוש הרבה, אך גם לתת המון.

לזכור- אדם שהתרגש כילד מדברים קטנים אבל בעל מחשבות ורגישות של אדם מבוגר.

לזכור- אדם שיודע להרגיז ולרגש עד דמעות.

לחשוב על תומר- זה לחשוב– על מטוסים שהביאו אותו עד כדי התרגשות בכל גופו.

לחשוב על ספורים מרתקים עם הרפתקאות, גבורה ושואה שריתקו אותו שעות.

לחשוב על בדיחות וצחוק מתגלגל מכל מצב מגוחך.

לחשוב על טיולים שבהן התלהב מעצם התנועה, התזוזה, השינוי.

לחשוב על סכנות שנהנה לסכן עצמו ולראות אחרים מסתכנים, אך בעיקר לראות איך הם יוצאים מסכנות ו"כמעט תאונות".

לחשוב על כסא גלגלים והכיף והחופש שביציאה ממנו לרצפה, למזרון ולמים בבריכה.

לחשוב על תומר זה לשמוע– "איך אני?" , "אני נורא דואג ל…" , "תודה" , "סליחה" , ויתר מכל – "אני נורא אוהב את…"

לשמוע שיחות ארוכות על פחדים, חששות, על מוות, על הנכות שלו שלעיתים אמר "אני רוצה, אבל אני נכה" .

לשמוע ולסלוד מקולות צורמניים, חורקניים ממקדחות ופטישים.

לחשוב על תומר זה להבין – מילים מיוחדות כמו "חיה רעה" , "חתולי" וכל תנועה בעיניו ובגופו שהביעו ואמרו כל כך הרבה.

לחשוב על תומר זה לכאוב– את החודשים האחרונים במיוחד, בהן סבל באופן שלא הבנו ואמר ללא הפסק "איה", " נורא כואב לי" ואולי לא עזרנו מספיק.

תומר איננו.

עמו הוא לקח משהו מאיתנו שאיש לא יבין

אך הוא גם השאיר בלבנו חובה לשאר חבריו

לקבלם כמות שהם, כבני אדם, כבני אנוש גאים, שמחים,

שעל אף מוגבלותם, בכל זאת הם בני אדם.

באהבה, דינה.