פרק שלישי

2/10/2010 – סוף שבוע שביעי

כתיבה בזמן הווה מוסיפה נופך דרמטי לכתוב. התחלתי כך בשבוע שעבר ואני ממשיך מכאן. נראה לאן זה מוביל. אני מקווה שלטבריה.

יום שני. מרוץ נתניה. אנחנו מתלבטים מתי לצאת ומחליטים על רבע לחמש לפנות ערב. ההזנקה בשש. אין לנו מושג לאן לנסוע אבל דור קרא ש"יהיה שילוט ברור מכל מקום". אנחנו נכנסים לעיר ולא רואים אפילו שלט אחד. מגיעים למחסום משטרתי שחוסם רחוב לקראת המרוץ ומריחים את קו הזינוק. אבל השוטר מפנה אותנו לדרך אחרת כי מפה אין מעבר. הריח מתפוגג. עכשיו אנחנו כבר יודעים איפה זה, אבל תקועים בפקקים אדירים. אני כבר מאבד את הסבלנות. מתחיל לשלוף את רפרטואר הקללות המורחב שלי. העיר נתניה, המשטרה, נהגי ישראל, המארגנים, מע"צ. אף אחד לא יוצא נקי. השעה רבע לשש ואנחנו לא קרובים אפילו. אם זה תלוי בי עושים יו-טרן וחוזרים לרוץ בקיבוץ. אבל דור סבלני. מאזן אותי. שומר על קור רוח מרשים. טוען שמה זה משנה אם נתחיל בעשר דקות איחור. במילא באנו לעשות אימון. ברור לי שהוא צודק אבל אני לא מצליח להירגע.
בשש וחמישה אנחנו מוצאים חנייה. השומר בחניון הוא הראשון שלועג לנו ואומר שכבר התחיל. מה אתה אומר? באמת?! תלך קיבינימאט. רצים-הולכים-מדדים לקו הזינוק הריק. מוצאים שם מישהו מהמארגנים ומודיעים לו שהגענו ואנחנו מתחילים לרוץ. הוא מעיף בנו מבט מרחם ואנחנו יוצאים לדרך. מכל עבר מבטים של אנשים שלא מבינים מי זה הזוג הפתטי שרץ עשר דקות אחרי כולם. האמת, שאת אף אחד זה לא מעניין. לדעתי, חוץ מהרצים והנהגים שנתקעו במחסומים אף אחד בעיר לא באמת יודע שיש מרוץ. אבל אחרי כמה דקות של הפנמה שהתחלנו את האימון, בלי להשתין, בלי חימום ובלי מתיחות, אנחנו מתחילים ליהנות. סך הכל סגרו לכבודנו כבישים, אחרי 3 ק"מ מגישים לנו מים, ואחרי 4 ק"מ אנחנו אפילו עוקפים סבא בן 105 שאחריו נוסע לאט אמבולנס צמוד. חוויה.

הרבה עליות וירידות. הרוח מצליפה לפעמים בפנים, אבל אנחנו נהנים. עוברים על השטיחים שמודדים את הזמן אבל לנו אין אפילו צ'יפ. אחרי קצת פחות משעה וחצי, כמתוכנן, מגיעים לקו הסיום. מקבלים ערכה שכוללת חולצה, מדליה, אייס טי וסנדוויץ' טונה. עושים שחרור וחוזרים הביתה, מרוצים אך מרוצים.

בסך הכל ברור לנו, אפילו לי, שאנחנו אשמים. יצאנו מאוחר מדי.

הסגנון כתיבת הווה הזה באמת מוסיף לדרמטיות? לא, אה?

פטמות מדממות – תופעה ידועה ושכיחה בה משתפשפות הפטמות בחולצה במהלך ריצות ארוכות, עד זוב דם. פתרונות – פלסטרים על הפטמות או מריחת וזלין.
 

השבוע מסתיים בריצת 19 ק"מ. יום שישי. קמים בחמש לפנות בוקר. בחמש וחצי יוצאים לעבר פארק הירקון. בשש אנחנו כבר בחימום בפארק, יחד עם עוד עשרות רבות של אנשים. כבר כיף לי. איזה אווירת ספורט. מתחילים לרוץ, מסביבנו עשרות שהופכים למאות של רצים, הלכים ורוכבים. השבילים רחבים ובלתי נגמרים, יש מים, יש שירותים ויש צל. תענוג אמיתי.  בקילומטר ה-11 בערך מתחיל לי שוב הכאב הזה בצד ימין. אני עובר למאה מטר הליכה וממשיך לרוץ עם יד שמעסה את הנקודה הכואבת. מצליח לשמור על הקצב עד לסיום. לסיכום, היה טוב מאוד, השרירים עמדו במעמסה, ורק התופעה החוזרת הזאת של הכאב קצת מדאיגה. אולי אנחנו צריכים לדבר פחות בריצה, לא שאנחנו מדברים המון.

בדיעבד מתגלה לו פרט מעניין – את הריצה בנתניה הזניק לא אחר מחברו הטוב משכבר הימים של דור, בן כיתתו במשך שלוש שנים, בכבודו ובעצמו יואל רזבוזוב. וכך לא יכולה שלא לצוץ לה המחשבה מה היה קורה לו היינו מגיעים בזמן. אולי יואל היה מפנק אותנו באיזה חמש שניות פור על כולם ומשפר את סיכויינו לנצח את הריצה.

זהו, 51 ק"מ שבועיים מאחורינו. שבוע חדש מגיע.

9/10/10 – סוף שבוע שמיני

אני במשבר. ככה נראה משבר. הוא גם מנטאלי אבל הוא בא ממקום פיסי. הכאב הזה בצד ימין לא עוזב אותי כמעט באף ריצה. מתוך ארבע ריצות שבועיות (על אחת דילגתי מתוך מחשבה שעוד יום מנוחה אולי יעזור) בשלוש סבלתי מהכאב הזה וזה מתחבר לריצה בסוף השבוע שעבר. זה כבר הפך לנבואה שמגשימה את עצמה. מתחילת הריצה אני רק מחכה לכאב. מנסה לנשום כמו שקראתי שצריך, עושה מתיחות ייעודיות וכלום. ברוב המקרים זה מגיע אחרי כשישה – שבעה קילומטרים אבל בריצה האחרונה זה הגיע כבר אחרי שלושה. אני מצליח להמשיך לרוץ עם הכאב, בדרך כלל מוריד קצת קצב ואחר כך חוזר לקצב הרגיל, אבל לא רואה איך אוכל למשוך 42 ק"מ עם כזה כאב בצד. אגב, זה לא בא בגלל דיבורים. חצי שבוע רצתי לבד (דור שוב היה ברחבי האימפריה ההאבסבורגית) ועם עצמי אני בוודאות לא מדבר בריצה. לפחות לא בקול רם.

אני נותן לזה עוד שבוע לפני שאחשוב מה עושים.

16/10/10 – סוף שבוע תשיעי

אנסה עכשיו סגנון כתיבה ספרותי חדש, בגוף שלישי, "מספר יודע כל" קוראים לו, נדמה לי, אם אני זוכר נכון משיעורי ספרות. זה יהיה תוך שילוב זמנים ובעצם בלאגן אחד גדול. נסו לעקוב.

אחרי שבוע כזה חלקי ורעוע כמו שהוא עבר, מבחינת ריצות הכוונה, גיבורנו לא יכול להכריז שום הכרזה בסגנון זאת איתה פתח את סיכום השבוע שעבר. מה שכן, בריצות שכן רץ, לא הופיע הכאב בצד וזה כבר משהו. נראה איך יעבור השבוע הקרוב כדי לדעת אם יוכל לצאת שוב בהצהרות מפוצצות (פסקה לא ברורה- מה שהיא אומרת, בקיצור, הוא שלא רצתי את כל הריצות המתוכננות השבוע, אבל באלה שכן רצתי, לא הופיע הכאב).

הם מתחילים את השבוע במרוץ הלילה של נייק בתל אביב. עשרה ק"מ (יש האומרים שקצת יותר), החל בכיכר רבין, דרך אבן גבירול, עד רוקח, משם על הכביש עד גני התערוכה וסיום בתוך פארק הירקון. יחד איתם ירוצו עוד כחמישה עשר אלף רצים, כולם בחולצות נייק לבנות. מראה מרהיב.

ההתחלה שוב עושה סימנים של איחור ופאדיחה קשה. מרים ולירז יוצאות שעה לפניהם. הם, דור ועמרי, בין אם מתוך יוהרה ובין אם בשל יהירות, מחליטים שמספיק לצאת מהבית בחמש וחצי. אמיתי ודנה מצטרפים. עוד ביציאה מכפר סבא לירז מדווחת שהן כבר חנו ובדרך לכיכר. הלחץ באוטו גובר וניטשת בו מלחמת האשמות מכוערת שמאיימת לפלג את יושביו. עשר דקות אחר כך החבורה כבר מחפשת חנייה באזור רידינג והרוחות העכורות ברכב נרגעות. חונים בתוך חניון סגור של אגף הפיקוח שבמקרה המחסום שלו פתוח (מה בדיוק עובר בראש כשבוחרים מקום כזה לחנות בו?).

מתחילים לצעוד לכיוון הכיכר. גשם קל מצליף מלמעלה ובעצם הופך את מזג האוויר לאידיאלי. אם זאת תהיה העוצמה שלו אין בעיה. מסביב המוני לבני חולצות צועדים באותו כיוון. הרחובות כבר סגורים בחלקם ואווירת חג עוטפת את העיר. בדרך חושבים בעיקר על מיקומו של חניון הגרירה הקרוב ביותר בו ניתן יהיה לשחרר את הרכב, ועל מציאת מקום להשתין לפני הריצה.

הקבוצה מגיעה לכיכר, ההומה אלפים. מוצאים את כולם, מחליפים ברכות הדדיות, מוצאים מקום לריקון השלפוחית ועושים חימום. ההזנקה מסודרת, לפי סרטים על היד שמווסתים את ההמונים. פוגשים פה ושם אנשים מוכרים ויוצאים לדרך. הקילומטרים הראשונים מצריכים יכולות ניווט יותר מאשר כושר ריצה. 4 נתיבים פתוחים לריצה ועל אף זאת יש לכל אחד מטר מרובע לתמרן בו כדי לא להכשיל או להיכשל ברגליו של רץ עמית. רצים מהר, יותר מהקצב הרגיל. זה על פי החלטה מוקדמת לנסות לשפר את השיא מריצת העשרה ק"מ שרצנו במרתון תל אביב האחרון. השאיפה היא לרדת מחמישים דקות אבל די מהר מתברר שהקצב לא מתאים, בעיקר בגלל עיכובים מאולצים (למרות שעד הסוף התקווה לרדת מהתוצאה הזאת קיימת). שותים מים בשתי תחנות וממשיכים לרוץ די מהר.

הריצה עוברת בשלום. עוברת טוב מאוד אפילו. הזמן- חמישים ואחת דקות וארבעים וארבע שניות. נרד מחמישים במקום אחר. אבל ישנה שביעות רצון ואף יותר מכך. גם בשל התוצאה, גם בשל החוויה וגם בשל העובדה המשמחת שהכאב בצד לא הופיע.

אוכלים חטיף שמחולק לכולם, שותים הרבה, עושים שחרור, אוכלים קרטיב וגם מעדן. מוצאים את תמר ותחת גשם שוטף של חמש דקות צועדים לאוטו. שם למרבה האושר האוטו נמצא ואף ללא דו"ח וגם אמיתי ודנה כבר שם. חוזרים הביתה מרוצים וטובי לבב.
 

מכיוון שאני יוצא לחופש בהמשך השבוע (חזרתי לגוף ראשון. אין לי כוח) אנחנו מעבירים את הריצה הארוכה ליום שלישי. 19 ק"מ. מתייצבים בפארק ברבע לשש, עושים חימום טוב ויוצאים לדרך. האווירה בפארק יוצאת מהכלל ומכניסה אנרגיות מיוחדות. ג'ל אחד לוקחים קצת לפני ואת השני אחרי 45 דקות. כיף לרוץ בפארק. מסיימים ריצה מוצלחת ושוב, בלי כאב בצד. סימן טוב. אולי זה קשור לחימום.

בהמשך השבוע אני מזייף ולא רץ יותר. אני בחופש (בודפשט). דור רץ, לבד. בגדול אני מרוצה מהשבוע, בעיקר מהיעלמות הכאב. אני לא מכריז על סוף המשבר. אתן לזה עוד שבוע ואז אוכל לצאת בהצהרות שוב.

 23/10/10 – סוף שבוע עשירי

איכשהו מסתבר לנו שאנחנו בשבוע איחור אחרי התוכנית. מן פשלה שכזאת, במיוחד לאור העובדה שעשינו את שבוע 1 פעמיים כי חשבנו שאנחנו בספייר. לא נורא. נוותר על שבוע אחד.

שבוע של 47 ק"מ מאחורינו. הכל בריצות של לא פחות משמונה ולא יותר מאחד עשר קילומטרים. שוב דור מעביר חצי שבוע בשטחי הקיסרות האוסטרו-הונגרית. את שלוש הריצות הראשונות אנחנו רצים יחד, ביום חמישי אני רץ עם תמר, ומקנח בריצת בדד ביום שישי אחרי הצהריים.

הכאב לא חזר בינתיים. אני מרגיש מעולה עם זה. הביטחון חזר ואני כבר לא חושב על זה כמעט בכלל תוך כדי הריצה. זה מאוד משמח אותי.

בינתיים, בחלק אחר של האימפריה הכנענית, מתאמן לו אחד, רפי רז, בקצב והתמדה מעוררים השראה. הוא עושה את הכל לבד. כשיש שניים אז בימים קשים, כמו למשל השבוע ביום ראשון, עת יצאנו לרוץ בעשר וחצי בלילה, האחד גורם לשני לצאת לריצה, שזה הקטע הכי קשה. לבד לא הייתי רץ באותו ערב. ורפי, אבא, עושה זאת לבד, כך שההתמדה היא קשה הרבה יותר. הוא גם מתחיל לתפעל ג'לים, לקרוא בפורום של שוונג, ולהבין שצריך להתאים את הגוף וכדאי להיעזר בעזרים ובידע שנצבר בדורות האחרונים, ולא לרוץ אולד פשן, כלומר לצאת לרוץ ואללה הוא אכבר. ההתמדה שלו מעוררת את הערצתי. מחזיק לו אצבעות.

סר רנולף פינס, חולה לב בן 59, קבע בשניים בנובמבר 2003, את השיא המדהים של שבע כפול שבע כפול שבע. שבע ריצות מרתון בשבעה ימים בשבע יבשות. סנטיאגו שבצ'ילה (דרום אמריקה) היתה הראשונה, אחר כך איי פוקלנד (אנטארקטיקה), סידני, סינגפור, לונדון, קהיר וניו יורק.