11/12/10 – סוף שבוע שבעה עשר

"שירות לחקלאי צדוק". הדבר הראשון שאנחנו רואים עם כניסתנו לשביל המוביל לחנייה בגן השלושה, הלוא הוא הסחנה, הוא משאית גדולה ועליה הכיתוב הזה. "שירות לחקלאי צדוק". הרבע שעה הקרובה, עד שזוחלים לחנייה, עוברת עלינו בדיון המרתק בשאלה האם מדובר בחקלאי בשם צדוק שמקבל שירות מהמשאית הזאת (ואולי מצי שלם של משאיות שמשרתות אותו) או שמא צדוק הוא הוא זה אשר מספק שירות לחקלאי, כל חקלאי שרק ירצה בשירות שכזה. מצדוק.

אבל הקדמנו פה קצת את המאוחר. מה מעשינו בסחנה? לזה נגיע עוד מעט. לפני כן עובר עלינו שבוע סולידי. לא הרבה דברים מיוחדים קורים בו, מלבד העובדה שבבוקר יום ראשון, אנחנו רצים בשעה רגילה (לא זוכר אם שש וחצי או שבע), מזג אויר קריר בחוץ ועשרה קילומטרים לפנינו. אני מתחמם במזכירות ומחכה לדור שלפתע מופיע עם הטייץ הארוך שקנה באחת מגיחותיו לחו"ל. המראה מרשים ומקצועי עד מאוד, ומתברר גם כמיותר. אחרי שמתחממים חם למדי.

יום אחרי אנחנו מתנסים לראשונה בריצה בגשם. רוב ריצת אחת עשרה הק"מ של יום שני עוברת ברוח קלה ומזג אויר חורפי, כאשר לקראת הסוף, אולי 2 ק"מ לפני הקיבוץ, תופס אותנו גשם חזק למדי שתוך שלוש דקות הופך את כל הבגדים לספוגים, המכנסיים והחולצה נדבקים לגוף וההרגשה קרירה ושונה. אנחנו דווקא מרוצים מזה כי צריך להתרגל לריצה בגשם באימונים. מי יודע איזה מזג אויר יהיה בטבריה בינואר ואנחנו צריכים להיות מוכנים להכל. לרוץ בגשם זה לא אידיאלי, אבל גם לא סוף העולם.

בשלישי בשש בבוקר אנחנו כבר רצים בפארק. 16 ק"מ. לא דרמטי. הריצה עוברת בנעימים. באמצעה מתעורר ויכוח האם האישה שעברה מולנו היא ג' יפית. אני סבור שכן ודור טוען בנחרצות שלא. עודנו מתווכחים ללא הכרעה אנחנו מוצאים את עצמנו רצים מול עמוס מנסדורף. על כך אין ויכוח. גם לא על העובדה שיחד עם יעל ארד שרצה לידנו בשבוע שעבר הוא משלים צמד של ספורטאים מוערכים עד מאוד. עשו משהו בחייהם, השניים. אני תוהה האם גם עמוס כתב בבלוג שלו על מפגשו איתנו.
יום שישי. חצי מרתון בית שאן, או בשמו במלא, אליפות ישראל בחצי מרתון – עמק המעיינות. ערב קודם אנחנו אוכלים את ארוחת הפסטה בולונז המסורתית. ברבע לשבע בבוקר יוצאים לכיוון העמק. עשרים שנה לא הייתי באזור הגלבוע. מתבייש לומר אבל זאת כנראה האמת. אני מאוד מתרגש לעבור מתחת לרכס הרי הגלבוע, ליד הקיבוצים גבע, יזרעאל, עין חרוד, תל יוסף, בית השיטה, חפציבה, בית אלפא ניר דויד וגם שדה נחום ומסילות.

בפקק לפני הכניסה לחנייה אנחנו נתקלים במשאית הנ"ל. למה פקק? כי השנה נרשמו לריצה מספר שיא של למעלה מ – 2500 רצים. אוירת חג. פוגשים בחנייה את משפחת תרצה ווייצמן זנגי שבאו ללוות את יערה. היא מתחרה ומועמדת לנצחון. כך שמענו. עוד אנחנו פוגשים בחנייה את רפי רז. הפלאח מהקריות דווקא נראה היום ספורטיבי מתמיד וזאת בעזרת הטייץ החדש שרכש יום קודם לכן, משקפי השמש והבנדנה. לוקחים מספרי חזה, מצטלמים, מתלבשים והולכים לעשות חימום.  בתמונה: המועמדים לפודיום.

לפני החימום נפרדים מרפי. הוא עוד מספיק לשלוח לי הערה פסימית לפיה הוא לא מבין למה בא עד פה. יכול היה לעשות את האימון הזה בים לבד. יחד עם הכוונה שהעלה בתחילת השבוע לרוץ פה שני סיבובים וכבר לסיים עם סיפור המרתון, אני מסיק שהוא באיזה משברון מנטאלי. דווקא עכשיו. דווקא כשהסיום קרב. קובעים להיפגש בסוף הריצה. "נחכה לך", אני אומר לו.

דור מתרגש לראות את טל אנגלנדר מהישרדות בזמן שאנחנו עושים מתיחות. מלא חיילים מסביבנו מכל מיני חילות. הרבה קבוצות ריצה מאורגנות, עם חולצות מרשימות. אנחנו כבר מצאנו את הלוגו שלנו למועדון הרצים שהקמנו. אני לא יכול לחשוף אותו עדיין.

לקראת הזינוק אי אפשר להתעלם מהכרוז הנעים, איש מבוגר, ששולט בעניינים, מרכז את הרצים, מספק פרטים על המסלול ועל העמק ומזניק את המקצים. מחפשים למי הוא דומה ומגיעים למסקנה שזהו פיני של העמק.

זינוק. מתחילים לרוץ. קצת צפוף בהתחלה אבל אחר כך נפתח. מסלול נחמד. מישורי. עוברים ליד חפציבה, בית אלפא, בית השיטה, שדה נחום, בתוך העיר בית שאן, מסילות, ניר דוד ומסיימים בנקודת ההתחלה בגן השלושה. מזג האויר מאיר לנו פנים פחות או יותר. המדינה מתכוננת לסוף שבוע גשום וחורפי ראשון השנה אבל פה עדיין שמש ואפילו די חם. אין תלונות. תחנות מים מלאות עם ילדים חביבים, המוני רצים בכל הקצבים. במהלך הריצה אני חושב על אבא. מקווה שהולך לו טוב. אנחנו בקצב טיפה יותר מהיר מהרגיל אבל לא מתפתים להאיץ למרות שהגוף מרגיש שאפשר. כמעט ואין מעודדים לאורך המסלול. פה ושם כמה ילדים בכניסה לקיבוץ. איזה משפחה עם שלט "סופר אמא". קצת סקרנים. אותי זה מאכזב. אני אומר לדור שאם אני גר ליד מירוץ כזה וזה תלוי בי, אני עושה הכל כדי שכל מערכת החינוך, הגנים, הענפים, כולם יוצאים לכביש ומעודדים. חינוך לספורט ולתרבות ספורט. אין הרבה דברים יותר חשובים מזה. בשיא הרצינות. לא יודע למה זה לא קורה פה בעמק.

בקילומטר השמונה עשר אני שואל את דור כמה זמן אנחנו רצים. שעה וארבעים וארבע דקות התשובה. חישוב מהיר בראש אומר שכדי לרדת משעתיים אנחנו צריכים לעשות את שלושת הקילומטרים הנותרים בפחות משש עשרה דקות. כלומר להגביר די משמעותית. אני מעלה את הנקודה בחשש. דור מאוד קפדן בעניין השמירה על הזמנים ועבודה לפי התוכנית. לכן אני מיד מסייג את דבריי ואומר שלא כדאי. יש לנו את הקצב שלנו שלפיו אנחנו מתאמנים. בטבריה אנחנו רק רוצים לסיים. לקראת פריז, אם נמשיך, ננסה לשפר גם את הזמנים. אבל לא עכשיו. ולא כדאי עכשיו להגביר כי זה רק יסכן את הגוף, פחות מחודש לפני המרתון. לא כדאי להיפצע. אם חס וחלילה ניפצע בגלל שניגרר עכשיו להגברת קצת מיותרת לא נסלח לעצמנו. דור מסכים עם כל מילה שלי. מחליטים פה אחד לא להגביר ולשמור על אותו קצב. לא מסיימים את המשפט ובו זמנית שנינו מתחילים להגביר.

יאללה. להיפצע. לא להיפצע. כן להיפצע. חארטה. יש הזדמנות לרדת משעתיים בחצי מרתון. הולכים על זה. הקצב הוא עכשיו חזק יחסית למה שאנחנו מורגלים. פחות מחמש דקות לקילומטר. רצים מהר. מרגישים טוב. מבסוטים מזה שרצים מהר ומרגישים טוב. מרגישים עוד יותר טוב מכך שמבסוטים ורצים יותר מהר. לפני הסיום מגבירים עוד קצת. סיימנו. שעה, חמישים ותשע דקות ושלושים ואחת שניות. יפה. מאוד מרוצים. תוואי המירוץ:

מקבלים בקבוק מים, אשכולית טעימה. דור הולך לאוטו להביא בגדים ארוכים. אני פונה לתור להחזרת מספרי החזה ולקבלת חולצת המירוץ והמדליה. פתאום אני רואה את אבא. הוא כבר עם השקית. איך הספיק? מסתבר שרפי רז, בחצי המרתון הראשון בחייו, קצת לפני גיל חמשים ותשע, סיים שתי דקות לפנינו. שעה חמישים ושבע. מדהים. אני בשוק. הוא במצב רוח מצוין עכשיו. אנחנו נפרדים. אני נכנס לתור הגדול ומביא את ערכת המשתתפים. אנחנו חוזרים לאוטו ומתחילים בנסיעה הביתה. בדרך מדברים בטלפון עם אבא. הוא נשמע מבסוט עד מאוד. אני כל כך שמח בשבילו. זה העלה לו את הביטחון העצמי. עכשיו הוא כבר חושב לרוץ איתנו את המרתון. מדהים. אחר כך עוד קינח בטבילה בסחנה. למה לא הצטרפתי?!?

מגיעים הביתה קצת עייפים ומאוד מרוצים. די מהר מגלים שיערה ניצחה בתחרות הנשים והיא אלופת ישראל בחצי מרתון. איזה כבוד. איזה קצב. פחות מארבע דקות לקילומטר. לא אנושי כמעט. שאפו גדול והרבה כבוד ליערה. אנחנו נתראה בטבריה כנראה.

בהמשך היום מתפרסמות התוצאות באינטרנט. דור ממהר לשלוח לי מייל:" לא מבין איך אתה מקום 1590 ואני 1591, למרות שעשינו אותו זמן. כנראה בגלל שאני מזרחי".

18/12/10 – סוף שבוע שמונה עשר

חזיר – "כינוי גנאי לאדם המעורר גועל". (מילון אבן שושן המרוכז, עמוד 297).

מים –  "…נוזל שקוף חסר צבע וריח…המים תופסים חלק חשוב במבנה גוף החי והצומח. משמשים למזון ולמשקה…". (מילון אבן שושן המרוכז, עמוד 509).

"חזיר מים" – תיאור מדויק למה שנהיה מדור הורביץ בתקופה האחרונה. הוא שמע וקרא שבריא לשתות הרבה מים. המומחים ממליצים על 4-3 ליטרים ביום. הוא גם אוהב מים. אז הוא מיישם את זה, ושותה בכל הזדמנות. הרבה. וגם מטיף לי, בעדינות אמנם, על חשיבות השתייה. אז יום אחד החלטתי לנסות. מהבוקר שתיתי ושתיתי ואחרי כמה כוסות ביליתי את המשך היום בהליכה להתרוקן בשירותים בתדירות של כל חמש דקות. ואין פה הגזמה. הגוף שלי סימן לי שהוא פשוט לא צריך כל כך הרבה נוזלים.

אז מה היה לנו השבוע? שבוע לא קל עבר על כוחותינו. זה התחיל בתחילת שבוע סוער עם גשם בלתי נגמר ורוחות קיצוניות. אין ממש חשק לרוץ. בנוסף, אלעד מקיא משבת אחר הצהריים. מקיא בלי להפסיק וכתוצאה מכך מתייבש ומתאשפז ביום שני בערב ליומיים של אינפוזיה בבית חולים. אני לגמרי לא בפוקוס של ריצה. אין זמן. גם לא מצב רוח. למרות זאת אני חושב על הריצות ומרגיש שאני חייב לחזור לעניינים במהרה. לכן, כשחוזרים ביום רביעי בצהריים מבית חולים הדבר הראשון שאני עושה הוא לשים נעלי ריצה ולצאת לשדה לשמונה קילומטר בבוץ. הרגשה מעולה. לא היתה ברירה.

במקביל, גם לדור יש קצת בעיות בעבודה שהופכות, יחד עם העזרה הרבה שהוא עוזר לנו עם יובל, גם את השבוע שלו לקשה עד מאוד. בקיצור, לא רצנו את כל הריצות אבל אלה ריצות קצרות יחסית ובסופו של דבר הפסיד כל אחד מאיתנו ריצה אחת של 5 ק"מ. בקטנה.

בשורה משמחת נוספת שמגיעה ביום רביעי, יחד עם השחרור של אלעד הביתה, היא העובדה שאבא מסיים את ריצת 34 הקילומטרים שלו בהצלחה מרובה. הזמן שלו מצוין, כבר יותר מהיר משלנו. הוא נוסע בבוקר לטבריה, מודד 17 ק"מ על מסלול המרתון, מטמין בקבוקי מים בדרך ועושה הלוך חזור את הריצה המסכמת הארוכה האחרונה לפני המרתון שם. אני מאושר בשבילו. הוא מסיים בטבילה בכינרת הקרה. את המרתון הוא כבר ירוץ איתנו. לפחות בהתחלה, עד שישאיר לנו אבק.

אנחנו מתכוננים ל"מסכמת" שלנו. בפורום הריצה באינטרנט אנחנו נרשמים לריצה שמארגנים כמה חבר'ה בשבת באזור גבעת עדה. חשבנו לעשות את הריצה הארוכה האחרונה שלנו על המסלול בטבריה, אבל בגבעת עדה מבטיחים תחנות מים והרבה משתתפים. נשמע מפתה. בשישי בערב אוכלים פסטה ובשבת בחמש ורבע כבר יוצאים לדרך.

הכביש ריק לחלוטין. עוד חושך בחוץ. מגיעים לכניסה לגבעת עדה ועל הכביש עומד מישהו עם פנס ראש ומפנה אותנו לדרך עפר העוקפת את כפר גליקסון. פה כבר נוסעים לאט, רכבים מלפנינו ומאחורינו. פנס נוסף מכוון אותנו לחניה. חונים, מתלבשים טוב והולכים לנקודת הכינוס. בריכת כפר גליקסון. קפה, תה, כיבוד קל. עשרות רבות של רצים כבר מתאספים. תדרוך קצר וכל אחד יוצא לחימום. בשש וחצי בדיוק הזנקה.

המסלול מתחיל בכשני ק"מ בדרך עפר. בסופה מגיעים לכביש ממנו הגענו. על הכביש שני סדרנים מתנדבים עוצרים בשבילנו את התנועה הדלילה. הם יהיו שם לאורך כל הריצה. אחר כך רצים על כביש עד שמגיעים לתשעה ק"מ וחוזרים חזרה. את המסלול הזה עושים פעמיים. סה"כ 36 ק"מ. אנחנו רוצים לעשות 34 אז בפעם השניה מסתובבים אחרי 8 ק"מ.

הכל מתוקתק. כל 3-5 ק"מ תחנת מים. 30 מ' לפני התחנה יש פח גדול לזרוק בו את העטיפה של הג'לים, וכך דור לא צריך לזרוק לרצפה. בתחנה מחולקות כוסות מים וכוסות עם משקה איזוטוני, הכל בידי אנשים חייכנים ומעודדים. בתחנה אחת יש גם בננות וג'לים שמחולקים לכל דורש. בנוסף, בכל תחנה יש ארגז לזרוק בו את השכבות העליונות של הביגוד אחרי שהגוף מתחמם. הארגזים מחכים לנו אחר כך בנקודת הסיום. אחרי כל תחנה פח נוסף לכוסות הריקות. אף אחד לא מעיז לזרוק מחוץ לפח.

לאורך הדרך חביות עם סימוני ק"מ. אנחנו מסתכלים קדימה ואחורה. נחשול של אנשים שבאו בבוקר קר של שבת ופשוט רצים שעות. אווירה מדהימה. הקצב שלנו מהיר יחסית. בין 5:45 ל-5:50 לק"מ. משביע רצון. אני מרגיש מצוין. בדיעבד מסתבר שדור פחות. קשה לו וכואב לו בנקודה מסוימת באזור התחת. זה לא ניכר עליו בריצה. מדברים לעיתים, נהנים מהמוסיקה שיש בחלק מהתחנות, מתוך רכב פתוח העומד בצד.

במהלך הריצה אנחנו נזכרים שבדרך לפה היינו די רדומים. כל אצן חובב שמכבד את עצמו צריך שיהיה לו איזה שיר מעורר. משהו שיכניס בו אנרגיה. אנחנו רצים בלי מוסיקה באוזניות. אבל לאחרונה מה שמעיר אותנו בדרך לריצה הם שני שירים- שירו האלמותי של הזמר האגדי חיים משה – "הקולות של פיראוס", ושירו של שלמה ארצי מתוך הופעה- "נבראתי לך". דור שם את חיים משה באוטו ואנחנו שרים בקולי קולות ומתעוררים לחלוטין. שיר ענק. במהלך הריצה אנחנו חושבים לפנות לחיים משה ולבקש שיבוא לשיר לנו במרתון עצמו בלייב. השיחה בטח תישמע כך: "שלום, חיים משה?". "כן. איך אני יכול לעזור?". "תגיד, אתה עושה חתונות, בר מצוות, מרתונים?". אנחנו בטוחים שיסכים. שוקלים גם פנייה לשלמה ארצי.

באחת מתחנות השתיה, אחרי 23 ק"מ ריצה, אנחנו שומעים את "בגלל הרוח" בביצוע לאה שבת. שיר מעורר השראה בפני עצמו. מחליטים שהוא השיר של הק"מ ה-23. הוא גם מאוד מאפיין את מזג האויר בריצה. שמש נעימה אבל רוח אדירה. ממש חזקה, בפנים, ומקשה על הריצה. אבל זה אימון טוב לטבריה.

מגבירים קצת לקראת הסוף ומסיימים את הריצה. 34 ק"מ. הכי הרבה שלנו אי פעם. אני מרגיש מצוין. השרירים כואבים אבל טוב לי. לדור פחות. כואב לו. הקצב טוב, 5:47 לק"מ, קצת יותר משלוש שעות ו-17 דק' של ריצה. עושים שחרור בנקודת הסיום. פה כבר מחכה פריסה מהסרטים. לחמניות, מיצים טבעיים, ממרחים. אני לא רואה כלום. מול עיני רק לחמניות טריות ושוקולד למריחה. אני רואה את השחר העולה ומאבד כל שיקול דעת. שתי לחמניות נגמרות במהירות השווה לקצב שיא עולם. עושים שחרור יסודי, מתיחות, וצועדים לאוטו.

בדרך לאוטו עובר מולנו מישהו ואומר לנו בקול רם, ספק כועס, ספק מתלוצץ, "לא הפסקתם לדבר כל הריצה". אנחנו צוחקים ואני עוד עונה משהו, לא זוכר מה. אחר כך הגענו למסקנה שהוא היה כעוס. לא נורא. אין על מה להתנצל. דור אומר שהטבענו חותם בריצה. בעוד 30 שנה, אחרי 60 מרתונים, אולי נהיה מוכרים בעולם הריצה כזוג המדבר.