הקטע המצורף עוסק בעבודת כיתות ח' מביה"ס כצנלסון שבחולון בניר אליהו בשנים 1961-1964. התלמידים עבדו בענפי המשק השונים, בעיקר בעישוב ודילול כותנה, בוטנים, הוצאת תפוחי אדמה אך גם בדיר, ברפת במטבח וכד'. החוויות, הרשמים, תיאור הניסיון החינוכי, כולם מופיעים בחוברת "עבודתנו בניר אליהו" בעריכת המנהל אריה חורשי שיצאה בתשכ"ה. היום, לעיין ברשימות, להתרשם ולא להאמין כיצד עולמנו הקטן השתנה.
עמיקם

"מחיבורי התלמידים:
בניר אליהו היה נפלא… – אני בת 14, בשנה זו מסיימת אני את בית הספר היסודי. בבית ספר זה למדתי את לשוני הלאומית, אותה לא ידע אבי. למדתי בו את קורות עמי, על אודותיו לא ידעתי דבר. למדתי בו לאהוב את ארצי, אשר זה ארבע שנים היתה לביתי החדש והאמיתי. בית ספרי על שמו של "ברל כצנלסון" הנמצא בחולון ומנהלו א. חורשי. זהו אדם אשר העניין החשוב ביותר בעיניו הוא בית הספר, התלמידים וחינוכם.
בית ספרנו, חדש עדיין, אך נתקדשה בו מסורת נאה שתחילתה לפני שנה. תלמידי כיתה ח' יוצאים לשבוע עבודה בקיבוץ, כדי לסייע במשק, בשדות ובסדנאות.
ביליתי שבוע בניר אליהו. היתה זו שהותי הראשונה בקיבוץ. בשעה ארבע לפנות בוקר היינו כבר בשדה. ראיתי את זריחת החמה מאחורי הגבעות המתמשכות בצד הירדני של הגבול הקרוב. עבדתי בדילול כותנה, בניכוש אגוזי אדמה מעלות השחר ועד לשעה תשע בבוקר.
יפה מאוד בקיבוץ, אנשים אחרים לחלוטין. הם באו לכאן, כדי לחיות אחרת, כדי שלא לרדוף אחרי הכסף, אחרי ערכי חיים קלים. עבודתם קשה, אך החיוך אינו סר מפניהם. ידיהם מיובלות, אך מסוגלים הם באותן ידיים עצמן, בעדינות כה רבה ברגש עילאי לדאוג ליצורים החשובים ביותר בקיבוץ, לעוללים בפעוטון, לפעוטים שבגנון ובגן, ולתלמידים בכיתה א' וב'. ילדים גדולים מאלה אין שם. הקיבוץ הוא צעיר.
לא יכולתי לתאר לעצמי, כי בקרבת מקום לתל אביב, המלאה תנועה דאגה ומאבק אכזרי לקיום, יכול להתקיים נווה זה, מלא מים חיים שלווים וזכים. שתיתי זוך זה משך שבעה ימים ונדבקתי שם בהתלהבות ובאמונה, כי קיימים אנשים טובים – ללא פניות אישיות, אשר בשבילם טובת הכלל, הציבור, חשובה יותר מאשר עניניהם האישיים.
יש לי הרבה ידידים חדשים, משך שעות רבות שוחחנו על אודות עניינים שונים. אני סיפרתי על עצמי, איך עליתי לארץ, לפני כמה שנים יחד עם הורי ואחותי, איך התגוררנו במעברה, איך אבא היה מחוסר עבודה ואני מצידי, לא ידעתי קרוא וכתוב, וכי הייתי מלאה חרדה לקראת העתיד, כי עתה מסיימת אני בית ספר יסודי, עברתי את הסקר, קיבלתי תעודה טובה מאוד וכי נרשמתי לבית ספר תיכון ואינני יכולה לתפוס זאת בשכלי, כי לא נולדתי כאן ופעם הייתי אחרת ולא ידעתי דבר אודות ארץ ישראל.
אנשי הקיבוץ סיפרו לי על עצמם, על אודות הלולים, הפרדסים, אסוף הכותנה, על אודות הבתים החדשים שהם בונים, על אודות הספרים שהם קוראים. מוזר, איש אינו מדבר על כסף, על בנקים, ריבית, משכנתאות וחובות, ענינים שהם במרכז השיחות בעיר בכל בית ובית. שיחות אלה מגיעות באורח מוכן לתודעתינו, כי הרי אני כבר בת 14 ומבינה את גודל הדאגות המעיקות על הורי. לעיתים חושבת אני, מדוע זה בוחרים האנשים בחיים קשים בערים ואין הם מתיישבים בנאות הירק הללו, ששמם קיבוץ, המהווים עדות נאמנה לכך, כי בעולם החמרי אפשר לחיות אחרת, להעניק לו תוכן טוב יותר, נאה יותר וטהור יותר.
זמן רב עוד אמשיך ואחשוב על אודות שבוע העמל הזה, על אודות השדות הפורחים, על אודות השירה ליד מדורת הערב ועל אודות האנשים, אשר היו לי משהו קרוב ביותר. ידידים.
אלכסנדר צ'רסקי"
פורסם ב"דבר", 13.7.1962