לפני יותר משנתיים החלטתי שאני מתחיל לבדוק את ההסטוריה של הכדורסל בקיבוץ. כתבתי פרק אחד ומאז לא המשכתי. היום החלטתי להעלות אותו לאתר, אולי זה ידרבן אותי להמשיך לבדוק, אולי מישהו אחר ירצה להרים את הכפפה. בכל מקרה, יש פה הזדמנות לעקוץ כמה חברים, וזה תמיד טוב.

אז זה הנוסח המקורי, נכתב כאמור לפני שנתיים-שלוש. לא נגעתי מאז:

כדורסל בניר אליהו – פרק ראשון

אני אוהב כדורסל. אני אוהב ספורט. אוהב כדורגל, טניס, ריצה. בעצם כמעט כל סוג של ספורט אני אוהב. אוהב ספורט ומעריך מאוד ספורטאים. כדורסל אני הכי אוהב. בתוך קטגוריית ספורט אין משתווה לאהבה שלי לכדורסל. אם להשוות את זה לחיי חברה ולזוגיות אז כדורסל הוא כמו אשתי, ושאר ענפי הספורט הם החבר'ה.

כבר כשהגעתי לקיבוץ, מיד בהתחלה, הגעתי למסקנה שמדובר בקיבוץ של כדורגל. לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין את זה. משחקים קבועים בימי שישי באצטדיון המרפאה, ילדים שורצים במגרש הקט רגל כל אחר צהריים ויריבות אדירה בין מחנות אוהדי מכבי והפועל.

במהלך למעלה מתריסר שנותיי פה אני עושה הכל על מנת לקדם את ענף הספורט הזה שאני כל כך אוהב. בכל מיני דרכים. חלקן הצליחו, חלקן פחות. חוג כדורסל לילדים, ארגון משחקים עם החבר'ה פעם בשבוע בערב, טורנירי סאמר הופס במשך שש שנים, ליגת פנטזי יורוליג מקומית וקריאת תיגר על ההגמוניה הכדורגלית בכל הזדמנות ומעל כל במה. השורה התחתונה היא שגם היום, בהרגשה שלי, מדובר בקיבוץ של כדורגל. האמנם?

החלטתי לבדוק האם תמיד זה היה ככה. האם תמיד נדחק הכדורסל לקרן זווית לעומת אחיו הגדול, שפופולארי עשרות מונים יותר בכל רחבי העולם. ביקשתי לערוך מעין תחקיר היסטורי בקנה מידה קטן על תולדות הכדורסל בקיבוץ. בסדרת הכתבות הבאה אבקש להביא את סיפורו של הכדורסל בניר אליהו. אראיין אנשים ואנסה למצוא סיפורים מעניינים, לצד עובדות היסטוריות.

אינסטינקטיבית, התירוץ הראשון שאני מביא בשם הכדורסל בקיבוץ למעמדו הנמוך הוא שאין פה בית ספר. כן. שמעתם נכון. אין בקיבוץ בית ספר. לכן אין פה גם מתקני ספורט ברמה גבוהה. והכי חשוב לעניינינו – אין פה אולם כדורסל. תנאי כמעט הכרחי לדעתי לקיום תשתית ובסיס מוצק של כדורסל במקום כלשהו הוא אולם כדורסל קטן. זה יוצר דורות של ילדים שגדלים עם תחושה של שייכות, מחויבות ובסיס של כדורסל, כל זאת בתנאי שיש משוגע לדבר שמניע את העניין (לא אתפזר פה לתחקיר היסטורי קיבוצי כלל מדינתי אבל אין לי ספק שבכל המקומות בהם היה כדורסל קיבוצי ברמה ראויה, היה גם אולם. הכי קרוב זה רמת הכובש ויש עוד דוגמאות אינספור). טיעון קלוש? אולי. ואולי לא. ואולי בכלל הכדורסל פה לא כל כך חלש ומוחלש כמו שאני מרגיש? אולי זה רק בשנים האחרונות? אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי. בואו נבדוק.

הצעד הראשון היה לפנות לאיש שחולש על מקור המידע הבלתי נגמר, ושתמיד תמיד שמח לעזור – עמיקם. ביקשתי ממנו כל תיעוד שהוא מוצא לכדורסל בניר אליהו. תגובתו הראשונית במייל סיפרה את כל הסיפור: "קיבלתי את בקשתך. לא היינו גדולים בנושא. אבדוק". אחרי מספר ימים מצאתי בתא הדואר שלי מכתב ובו מפורטות עשרות נקודות ציון שמצריכות בדיקה. לי לקח קצת יותר זמן אבל בסופו של דבר התייצבתי בארכיון ויחד התחלנו לחפש. בין שאר הדברים שמשכו את תשומת ליבי היה האזכור הבא שהופיע ב"בניר" מספר 46, מתאריך 17.5.1956. "זו הפעם השניה שקבוצת הכדורסל שלנו משחקת נגד אסירי בית הסוהר בכלא תל מונד. קבוצתנו גברה על היריב בצורה משכנעת 69:57 לאחר משחק ער ומעניין. יש לציין, שהפעם נכנסו לשורותינו שחקנים חדשים (תקומי, פיני) וותיקים חידשו את הופעתם".

נרגש מהגילוי המרעיש אני מטייל באותו ערב עם שיר והילדים בשבילי הקיבוץ וליד המכבסה אני רואה את פיני צועד לו על המדרכה. לרגע אני מתלבט אם לשאול אותו ומחליט שכן. "פיני שלום, אפשר שאלה?". פיני מקשיב לשאלה ומיד פורץ בצחוק מתגלגל. לא. הוא לא זוכר את המשחק. הוא מספר לי שפעם מגרש הכדורסל הישן (שהרצפה שלו היתה בלטות! זה כנראה מאוד ישן. מי משחק על בלטות?! מה? גם היום בלטות? לא נכון. כן?!) היה באזור שמתחת לבית העלמין. אנחנו נפרדים ופיני, משועשע וטוב לבב, ממשיך בדרכו לישיבת הנהלה כלכלית. למחרת אני שומע ממקורותיי שפיני סיפר לחברי ההנהלה בפתח הישיבה על תימהוני שתקף אותו על אחת המדרכות ושאל אותו איזו שאלה הזויה על משהו לא ברור משנות החמישים ושהוא הצליח להיפטר ממנו רק בעזרת הסטת נושא השיחה. סיפור אמיתי. ברובו.

עד כאן פרק א'. נראה לאן יוביל אותי התחקיר. אגב, הוא מובא במסגרת סדרת תחקירים וכתבות צבע שנמצאים כרגע בעבודה עבור האתר והעלון. אחד נוסף, עליו עומל בימים אלו הכתב המצליח, זוכה פרס פוליצר לעיתונות הכתובה, הלוא הוא נביא הזעם – עומר קורדובה, יהיה ניסיון להתחקות אחרי שורשי היריבות העמוקה בקיבוץ בין מחנות אוהדי "מכבי" ו"הפועל". זהו תחקיר מעמיק ויסודי הכולל נבירה בארכיונים וקיום ראיונות עומק עם עשרות אנשים ויש בהחלט למה לחכות. כתבות נוספות בקנה: "כלכלה סוציאליסטית ומניות הנפט והגז"/אבישי רוזנבלום, "הקופקסון ואני"/יניב שיקלי, "מדיניות הגרעין של ישראל"/דור הורביץ, "הטריאתלון הראשון שלי"/דיויד שר, "יוהרה היא לא חטא"/אמיתי הורביץ, "תכונות הבלם האחורי בקבוצת הכדורגל המודרנית"/יותם פנר, "התפתחות השפה והכתיבה העברית במאה ה-19"/טל רוזנבלום, "מסעותיי עם לאנס ארמסטרונג"/אבי וינטר, "בגוניה מול פטוניה – היפה והיפיופה"/ארז שלמון, ואחרון חביב, "מיתוסים ביהדות- סיפורו של יהודה המכבי"/עידן בורץ.  יש בהחלט למה לחכות.

מקווה שהסיפורים שאשמע יהיו מעניינים ושאוכל לצאת בסופם עם מסקנה חד משמעית. להשתמע.

עמרי