רעש

בטבריה היה שקט. בפריז גם. כלומר, חשבתי שהיה רועש – היה עידוד והיתה מוסיקה לכל אורך הדרך והיה את הקסם של העיר הזאת, אבל רק היום, כשרצתי במרתון ירושלים הבנתי כמה שקט היה גם בפריז. תיכף אסביר.

ההחלטה לרוץ בירושלים החלה להתבשל אצלי בסביבות אוגוסט. הייתי קרוב להחלטה לוותר על מרתון לשנה הקרובה. מיכל רק נולדה, הייתי לפני התחלה של עבודות חדשות ושיר עמדה לפני שנת לימודים. שנה לא קלה עומדת בפנינו וכניסה שלי לאטרף של אימונים למרתון לא תוסיף. בנוסף, ידעתי שאחרי שני מרתונים בהם התוצאה לא עניינה אותי, העיקר לסיים, הפעם יש לי גם שאיפות זמניות. ואם יש שאיפות לזמן טוב, צריך גם להשקיע. אז נוותר. ואז דיברתי עם אריאל שאמר מיד – תעשה את ירושלים. כמה פשוט. כמה נכון. מרתון עם עליות שמראש עושים אותו בשביל החוויה. הציפיות יורדות. שיאים לא שוברים בירושלים. אז נרשמתי.

האימונים התקדמו מצוין. ארבעה אימונים בשבוע, קילומטראז' רגוע. התחלתי לשלב עליות ודי מהר הבנתי שמבלי להתכוון אני נכנס לכושר הטוב ביותר בו הייתי אי פעם. ואז גם התחילו הציפיות מעצמי. אבל הכל בקטנה, כי זה הרי ירושלים. רוב האימונים היו עם דור, עד שנפצע, וגם עם טל, וחלק גדול יחסית, לראשונה בקריירה הקצרה שלי, היה לבד. האימונים כללו 2 ריצות הכנה בירושלים על המסלול של המרתון (תודה למארגנים) ו- 2 ריצות עם סה"כ 6 הקפות של המסלול המפרך בהר איתן. די מהר הרגשתי כמו עז הרים שרואה עליה ורק מגבירה.

כמעט בלי פציעות (חוץ מפציעת כדורסל – אידיוט אידיוט אידיוט – לא מתכוננת כשלושה שבועות לפני המרתון שכמעט וגרמה לביטולו עם חשד לסדק בצלעות) ועם התרגשות רבה ומוכנות שיא הגעתי לבוקר המרתון. השכמה בארבע, מקלחת, התרוקנות ויציאה עם דור ברבע לחמש ירושלימה. מזג האויר צפוי על פי התחזית להיות קר מאוד, רוחני וגם גשום. ואכן רבע שעה לזינוק מתחיל טפטוף קל והרוח מצליפה בנו. אני מפוקס. חושש מאוד מהמשמעת העצמית הידועה לשמצה שלי. רק לא להתחיל מהר מדי אני משנן כל הבוקר כמנטרה (ובעצם כל החודש האחרון), ועם יריית הפתיחה אני מתחיל מהר מדי. עמרי תאט. עמרי תאט. אני מדבר לעצמי ולא מקשיב לי. ומסביב כבר מתחיל הרעש הזה. הרעש הזה שהוא כל כך מורגש, וכל כך לא מהסוג המפריע אלא להיפך, רעש נפלא שילווה אותי מעכשיו ועד הסיום.

לאורך כל 42.195 הקילומטרים (ועוד 400 מ' שמראה השעון, בעיקר של תמרון בין רצי חצי מרתון איטיים יותר) אני שומע את הרעש של דפיקות הלב שלי. רעש של התרגשות שרק גובר כשאני מסיים את העלייה להר הצופים ורואה את קצה מדבר יהודה האהוב, מעבר לשכונות המזרחיות (או שמא הן צפוניות) ומיד אחר כך מסתכל לצד השני ורואה משמאלי את העיר העתיקה ואת כיפת הסלע מזדקרת ממנה. רעש של דפיקות הלב, הפעם מדאגה, כשבקילומטר ה-11 חוזר לו הכאב בצד ימין, זה שליווה אותי בטבריה וכבר לא בא לבקר חודשים רבים, ואותו לב שמרעיש בהקלה אחרי קילומטר וחצי, כשאני, בעזרת הפסיכולוג שיושב לי בראש (ותודה לטל הרץ על ההברקה) מצליח שוב לסלק את הכאב ולחזור להתרכז בריצה. הרעש של הגשם. הרעש של הברד המצליף. ושל משבי הרוח העזים. רעשם של מנועי המכוניות בפקק בדרך להר הצופים, ומבטיהם המקללים של הנהגים היושבים בתוכן. רעש הרגליים המכות באחידות באבני הרצפה בתוך העיר העתיקה, רעש הרגל הדורכת בתוך השלוליות ומשפריצה מים לכל עבר. קולות העידוד של הסדרנים, מחלקי המים, השוטרים והצופים בצידי הדרכים שמטריחים עצמם החוצה לעודד ביום קר וגשום.

והנה שוב הלב. מרעיש בעוז, לקראת קילומטר 27. בסוף הירידה אחרי בית הנשיא, אם הכל יקרה כמתוכנן, יחכו לי שם שיר והילדים, יחד עם כל המשפחה שבאה ללוות ולתמוך. והם אכן שם ואני פולט שאגת אושר (מרעישה), נותן כיף לילדים ולהורים וממשיך עם אנרגיות חדשות. והנה העליות של טיילת ארמון הנציב, והפסיכולוג שבראש מרעיש, מדבר ומדבר ומצליח לשכנע אותי להתעלם מהפחד הזה מפני הקיר שבטוח תיכף יבוא כי התחלתי חזק מדי. והוא אכן לא בא. והפסיכולוג, שקיבל מחיר פיקס עבור שירותיו, עובד שעות נוספות בקילומטר ה-38, עם העלייה הבלתי נגמרת שקרובה לשבור אותי, לראשונה במרתון הזה. בריצת ההכנה היא היתה הרבה יותר קלה. וגם העליונת בקילומטר ה-41, בתוך עמק המצלבה, נראית לי כמו טיפוס האוורסט.

אבל אז מגיע הרעש של הסיום, עם ה- 30 מטרים האחרונים יחד עם ילדי שרצים לצידי, והאושר, והקור, והשוק של הסיום. שלושה קילומטרים אחרונים מהגיהינום עברו עלי (מזל שאבא מלווה אותי בהם ושומר על אופטימיות עבורי), ו- 39 נפלאים לפני כן. ריצה מדהימה.

ועוד לא דיברתי על הרעש הכי חזק. אולי זה ישמע מליצי, קלישאתי, אולי בנאלי ואולי גם קצת פאתטי. אבל אני אקח את הסיכון. הרעש הכי חזק לאורך הריצה הוא זה של המשק. כן כן. המשק. של כנפי ההיסטוריה. וזה לא בצחוק. כל צעד בעיר הזאת, תוך כדי ריצה, מעורר בי מחשבות על המקום בו אני רץ. לא הקדושה. ההיסטוריה. כמה שכבות של דורות ואירועים קבורים מתחת לכל צעד שעושות הרגליים האלה שלי. זאת הרגשה שמלווה אותי תמיד בכניסה לעיר הזאת, אבל היום במרתון היא בעוצמות אחרות. וזה היה רעש נפלא, כזה שנותן אנרגיות בלתי מוסברות, כזה שמאפשר לי לסיים את הריצה בפחות משלוש שעות ו- 44 דקות, שיפור של כ- 25 דקות לטבריה מלפני שנה וחצי ושל רבע שעה מפריז של לפני שנה. בקצב השיפור הזה, בחישוב מהיר של מי שחשבון הוא לא הצד החזק שלו (אוהב היסטוריה, כבר אמרתי), אני עתיד להעמיד בסכנה בעוד כשבעה –  שמונה מרתונים את שיא העולם.

תודות: תודה לדור ולטל על אינספור שעות הריצה/דיבור המשותפות. דרך הזיעה והקשיים נוצרות חברויות אמת.

תודה לאריאל רוזנפלד, האחד והיחיד, שהיה לי שוב המאמן, היועץ, המרגיע, המסביר ובעיקר מספק ההשראה התמידי.

תודה לכל משפחתי היקרה שליוותה אותי לכל אורך הדרך וגם היום בקור, בגשם, בברד וברוחות.

תודה למארגני ריצות ההכנה שהפכו הכל להרבה יותר ברור, תודה להר איתן על היותו.

תודה לשיר היקרה מכל. את מה שרציתי כתבתי ואמרתי לך. בלעדייך זה לא היה יכול לקרות.

תודה לירושלים.

תודה לרעש.

עמרי

המירוץ נדחה ל-14/4. פרטים בהמשך.

ב-24/3 יתקיים בשדות הקיבוץ מירוץ שטח מיוחד. הפרטים פה.

פרטים נוספים בקרוב.

גילוי לב:

ביום ראשון ה-5.2 התקיים הסופרבול ה-46. ללא ספק אחד המשחקים המרגשים ביותר שנראו בשנים האחרונות. כמובן שבסופו ניצחה קבוצתי האהודה הניו יורק ג'ייאנטס. אך בעוד שהספורטאים הטובים ביותר בעולם התכוננו במרץ בימים שלפני המשחק  התחוללה מאחורי הקלעים דרמה לא פחות קטנה.

כאזרח ששורשיו נטועים עמוק בחברה האמריקאית, פעלתי במשך השנים, מהיותי נער מתבגר ועד לזמנים אלו, בפיתוח תרבות הספורט האמריקאית בקיבוץ. פעלתי ללא לאות לארגונם של משחקי בייסבול ופוטבול והצלחתי להעביר מהידע שנצבר לי במשך השנים לחברי הישראלים. לא היה לי קל להסביר את החוקים וללמד את החברים כיצד לזרוק כדור אליפסה כפי שאימי לימדה אותי בפארקים של ברוקלין ושמפיין אילינוי. לא נשברתי וביחד עם יד ימיני לתרבות האמריקאית הלא הוא ידידי משכבר הימים מיסטר דאונטאון, הצלחנו אט אט להחדיר את הספורט האמריקאי לליבם של יותר ויותר חברים. אתן גם קרדיט לאיש יקר המחשיב את עצמו קנדי שתרם אף הוא ביצירת אווירה אנגלוסקסית בקיבוץ ,שדחפה אנשים נוספים להתעניין בספורט ההזוי הזה עם המחבט והכפפה. כמו כן הייתי תמיד מהראשונים להגיע לבית של אליהו לצפות במשחקי NBA מכריעים בשעות הקטנות של הלילה, ומהאחרונים לנטוש בסיום. וכידוע אין זה קל להישאר ער במשחק מספר 7 של גמר NBA כאשר בטנך מפוצצת בהמבורגרים ומימנך נחירות קשות הגורמות לך בקצבן המונוטוני לעצום את עיניך ולהיכנס לחלום… ובכל זאת הייתי נשאר עד הסוף ערני. וכך עברו השנים ולא פספסתי אף משחק מכריע אמריקאי המשודר בשעות הקטנות של הלילה כאשר רק ציוצי העטלפים נשמעים להם ברקע.

ומדוע ההקדמה הארוכה?

בשבוע האחרון תקפה אותי מחלת השפעת הארורה ושיתקה אותי כליל למשך כארבעה ימים. ארבעה ימים שבהם הייתי אמור ללמוד היטב לקראת מבחני סיום התואר שלי. ומשלא הצלחתי ללמוד הצטבר לו הר של חומר שעלי היה להשלים. נקבע לי מבחן בצהרי היום שלמחרת הסופרבול. כפועל יוצא נאלצתי לנטוש את המשחק המסקרן במחצית בכדי להספיק לקום מוקדם בבוקר וללמוד לקראת הבחינה (שדרך אגב הייתה נוראית). זאת לאחר שהספקתי לאכול כ6-7 נקניקיות חזרזירים. נטישתי יצרה דרמה. אני, אבישי רוזנבלום, המזוהה יותר מכל עם תרבות הספורט והג'אנקפוד, לא נשארתי לראשונה עד לסיומו של המשחק. ואם בארזים נפלה שלכת מה יגידו אזובי הקיר??? לכן החלטתי לנצל את הבמה שנכפתה עלי ע"י עורך האתר ואחד מהצופים האדוקים של הסופרבול, אשר למרות היותו צבר בכל רמח אבריו הצליח להיפתח אל התרבות הזו ועשה זאת בנפש חפצה, ולהביע את התנצלותי הכנה על אי היכולת החד פעמית להישאר עד לסיומו של המשחק. אמנם השארתי נציג אחר ממשפחתי, אך כידוע לכולכם מדובר בנציג שהוא יותר לכיוון המקסיקני ולכן אני מסכים שלא מדובר בתחליף הולם. איני יכול להבטיח שזה לא יקרה שוב בעתיד, אך אעשה הכל לשם כך.

עמכם הסליחה, AR.

נעשה את זה בקצרה, כי מי שבעניין בעניין ומי שלא בעניין לא בעניין (משפט עם המון כשלים לוגיים)…

• מתי? בלילה שבין יום ראשון ליום שני החל מ-01:00 בלילה (מה שנקרא AM). המשחק עצמו מתחיל ב-01:30 וצפוי להסתיים בסביבות 05:00 בבוקר. יש אישור קולקטיבי ממזכיר הקיבוץ לא ללכת לבית הספר / צבא / עבודה ביום שני
• איפה? בבית שאליהו בנה על גבי מסך ענק ובאיכות HD
• מה בתפריט? משחק הגמר של ליגת ה-NFL, הלא הוא סופרבול 46, בין ניו יורק ג'ייאנטס לניו אינגלנד פטריוטס
• נו ברצינות, מה בתפריט? דרמה רצינית בתחום הקולינרי! לאחר שנים ארוכות של המבורגרים הוחלט השנה לגוון והולכים על הוט דוגז, אבל לא פושטיות כאלה שזורקים לסיר בל"ג בעומר! לא ולא! מקורות יודעי דבר מסרו למערכת שדיויד ואבישי סקרו את הארץ לאורכה ולרוחבה ומצאו מוצר ברמה גבוהה מאוד.
• עלות? סימלית, אז בבקשה להירשם פה בתגובות, כדי שנוכל להיערך מבחינת כמויות
• התחייבות אישית? נשארים עד הסוף, לא משנה מה התוצאה, לא משנה כמה עייפים, לא משנה כמה קר. מי שיבוא רק לאכול וייעלם בהמשך יזכה להשמצות פרועות באתר הקיבוץ למחרת (יש לנו קשרים עם העורכים)
• שכחנו משהו? אה, כן, לא לחפור בשאלות…

שבוע עבר מאז הסאמר הופס וסרטים ותמונות מהאירוע מתחילים לזרום למערכת האתר.

התמונות כבר נמצאות בגלריה של האתר, והנה גם הסרטים:

משחק הגמר

טקס הענקת הגביעים

משחק הותיקים

בחירת חביבת הקהל

שערוריית שער חמש

ראיונות סיכום

אירוע הסאמר הופס לשנת 2011 הסתיים זה עתה בקול תרועה גדולה.

• האלופה היא קבוצת "שער 5" (אייל רונן, עידן בורץ, דן קובלסקי וגולן ברק)
• למקום השני הגיעה קבוצת "בידיים קשורות" (אייל ברלס, טל הרץ ודור הורביץ)
• במדליית הארד זכתה קבוצת "אחלה בחלה דוד של גבר" (אבישי רוזנבלום, יונתן יוגב ויותם פנר)
• ה-MVP של הטורניר היה אייל רונן מקבוצת "שער 5"
• בתואר חביבת הקהל זכתה קבוצת "ממזרים חסרי כבוד" (אלעד קורדובה, גיא בארי ועמיחי קורדובה)
• יניב שיקלי הוא אלוף תחרות השלשות

במאמץ מרוכז של מיטב בני ובנות הקיבוץ נצבע מגרש הכדורסל המדהים של הקיבוץ ובכך הושלמו ההכנות לטורניר הגדול של השנה. תודה רבה לכל מי שנרתם למאמץ.

במהלך הערב גם התקיימה תחרות המוקדמות לאליפות הזריקות משלוש. חמשת השחקנים המודגשים יתחרו מחר על תואר "אלוף השלשות של סאמר הופס 2011" כשהזוכה יצא מהערב עם פרס יקר ערך (עדין אין פרס, כנראה שלא יהיה):

ולסיום, לו"ז חדש, מעודכן ורישמי של האירוע פורסם היום בכלי התקשורת – שימו לב שהמשחק הראשון מתחיל כבר ב-18:30 – דיר בלאק לא לאחר!

נציגי דור צעיר הבריקו היום את מגרש הכדורסל והציבור מוזמן להגיע מחר ב-17:30 לצביעת המגרש ולשלב המוקדמות לתחרות השלשות שתיערך במהלך ערב הסאמר הופס.