"ארוכה הדרך לטבריה"
11/12/10 – סוף שבוע שבעה עשר
"שירות לחקלאי צדוק". הדבר הראשון שאנחנו רואים עם כניסתנו לשביל המוביל לחנייה בגן השלושה, הלוא הוא הסחנה, הוא משאית גדולה ועליה הכיתוב הזה. "שירות לחקלאי צדוק". הרבע שעה הקרובה, עד שזוחלים לחנייה, עוברת עלינו בדיון המרתק בשאלה האם מדובר בחקלאי בשם צדוק שמקבל שירות מהמשאית הזאת (ואולי מצי שלם של משאיות שמשרתות אותו) או שמא צדוק הוא הוא זה אשר מספק שירות לחקלאי, כל חקלאי שרק ירצה בשירות שכזה. מצדוק.
אבל הקדמנו פה קצת את המאוחר. מה מעשינו בסחנה? לזה נגיע עוד מעט. לפני כן עובר עלינו שבוע סולידי. לא הרבה דברים מיוחדים קורים בו, מלבד העובדה שבבוקר יום ראשון, אנחנו רצים בשעה רגילה (לא זוכר אם שש וחצי או שבע), מזג אויר קריר בחוץ ועשרה קילומטרים לפנינו. אני מתחמם במזכירות ומחכה לדור שלפתע מופיע עם הטייץ הארוך שקנה באחת מגיחותיו לחו"ל. המראה מרשים ומקצועי עד מאוד, ומתברר גם כמיותר. אחרי שמתחממים חם למדי.
יום אחרי אנחנו מתנסים לראשונה בריצה בגשם. רוב ריצת אחת עשרה הק"מ של יום שני עוברת ברוח קלה ומזג אויר חורפי, כאשר לקראת הסוף, אולי 2 ק"מ לפני הקיבוץ, תופס אותנו גשם חזק למדי שתוך שלוש דקות הופך את כל הבגדים לספוגים, המכנסיים והחולצה נדבקים לגוף וההרגשה קרירה ושונה. אנחנו דווקא מרוצים מזה כי צריך להתרגל לריצה בגשם באימונים. מי יודע איזה מזג אויר יהיה בטבריה בינואר ואנחנו צריכים להיות מוכנים להכל. לרוץ בגשם זה לא אידיאלי, אבל גם לא סוף העולם.
בשלישי בשש בבוקר אנחנו כבר רצים בפארק. 16 ק"מ. לא דרמטי. הריצה עוברת בנעימים. באמצעה מתעורר ויכוח האם האישה שעברה מולנו היא ג' יפית. אני סבור שכן ודור טוען בנחרצות שלא. עודנו מתווכחים ללא הכרעה אנחנו מוצאים את עצמנו רצים מול עמוס מנסדורף. על כך אין ויכוח. גם לא על העובדה שיחד עם יעל ארד שרצה לידנו בשבוע שעבר הוא משלים צמד של ספורטאים מוערכים עד מאוד. עשו משהו בחייהם, השניים. אני תוהה האם גם עמוס כתב בבלוג שלו על מפגשו איתנו.
יום שישי. חצי מרתון בית שאן, או בשמו במלא, אליפות ישראל בחצי מרתון – עמק המעיינות. ערב קודם אנחנו אוכלים את ארוחת הפסטה בולונז המסורתית. ברבע לשבע בבוקר יוצאים לכיוון העמק. עשרים שנה לא הייתי באזור הגלבוע. מתבייש לומר אבל זאת כנראה האמת. אני מאוד מתרגש לעבור מתחת לרכס הרי הגלבוע, ליד הקיבוצים גבע, יזרעאל, עין חרוד, תל יוסף, בית השיטה, חפציבה, בית אלפא ניר דויד וגם שדה נחום ומסילות.
בפקק לפני הכניסה לחנייה אנחנו נתקלים במשאית הנ"ל. למה פקק? כי השנה נרשמו לריצה מספר שיא של למעלה מ – 2500 רצים. אוירת חג. פוגשים בחנייה את משפחת תרצה ווייצמן זנגי שבאו ללוות את יערה. היא מתחרה ומועמדת לנצחון. כך שמענו. עוד אנחנו פוגשים בחנייה את רפי רז. הפלאח מהקריות דווקא נראה היום ספורטיבי מתמיד וזאת בעזרת הטייץ החדש שרכש יום קודם לכן, משקפי השמש והבנדנה. לוקחים מספרי חזה, מצטלמים, מתלבשים והולכים לעשות חימום. בתמונה: המועמדים לפודיום.
לפני החימום נפרדים מרפי. הוא עוד מספיק לשלוח לי הערה פסימית לפיה הוא לא מבין למה בא עד פה. יכול היה לעשות את האימון הזה בים לבד. יחד עם הכוונה שהעלה בתחילת השבוע לרוץ פה שני סיבובים וכבר לסיים עם סיפור המרתון, אני מסיק שהוא באיזה משברון מנטאלי. דווקא עכשיו. דווקא כשהסיום קרב. קובעים להיפגש בסוף הריצה. "נחכה לך", אני אומר לו.
דור מתרגש לראות את טל אנגלנדר מהישרדות בזמן שאנחנו עושים מתיחות. מלא חיילים מסביבנו מכל מיני חילות. הרבה קבוצות ריצה מאורגנות, עם חולצות מרשימות. אנחנו כבר מצאנו את הלוגו שלנו למועדון הרצים שהקמנו. אני לא יכול לחשוף אותו עדיין.
לקראת הזינוק אי אפשר להתעלם מהכרוז הנעים, איש מבוגר, ששולט בעניינים, מרכז את הרצים, מספק פרטים על המסלול ועל העמק ומזניק את המקצים. מחפשים למי הוא דומה ומגיעים למסקנה שזהו פיני של העמק.
זינוק. מתחילים לרוץ. קצת צפוף בהתחלה אבל אחר כך נפתח. מסלול נחמד. מישורי. עוברים ליד חפציבה, בית אלפא, בית השיטה, שדה נחום, בתוך העיר בית שאן, מסילות, ניר דוד ומסיימים בנקודת ההתחלה בגן השלושה. מזג האויר מאיר לנו פנים פחות או יותר. המדינה מתכוננת לסוף שבוע גשום וחורפי ראשון השנה אבל פה עדיין שמש ואפילו די חם. אין תלונות. תחנות מים מלאות עם ילדים חביבים, המוני רצים בכל הקצבים. במהלך הריצה אני חושב על אבא. מקווה שהולך לו טוב. אנחנו בקצב טיפה יותר מהיר מהרגיל אבל לא מתפתים להאיץ למרות שהגוף מרגיש שאפשר. כמעט ואין מעודדים לאורך המסלול. פה ושם כמה ילדים בכניסה לקיבוץ. איזה משפחה עם שלט "סופר אמא". קצת סקרנים. אותי זה מאכזב. אני אומר לדור שאם אני גר ליד מירוץ כזה וזה תלוי בי, אני עושה הכל כדי שכל מערכת החינוך, הגנים, הענפים, כולם יוצאים לכביש ומעודדים. חינוך לספורט ולתרבות ספורט. אין הרבה דברים יותר חשובים מזה. בשיא הרצינות. לא יודע למה זה לא קורה פה בעמק.
בקילומטר השמונה עשר אני שואל את דור כמה זמן אנחנו רצים. שעה וארבעים וארבע דקות התשובה. חישוב מהיר בראש אומר שכדי לרדת משעתיים אנחנו צריכים לעשות את שלושת הקילומטרים הנותרים בפחות משש עשרה דקות. כלומר להגביר די משמעותית. אני מעלה את הנקודה בחשש. דור מאוד קפדן בעניין השמירה על הזמנים ועבודה לפי התוכנית. לכן אני מיד מסייג את דבריי ואומר שלא כדאי. יש לנו את הקצב שלנו שלפיו אנחנו מתאמנים. בטבריה אנחנו רק רוצים לסיים. לקראת פריז, אם נמשיך, ננסה לשפר גם את הזמנים. אבל לא עכשיו. ולא כדאי עכשיו להגביר כי זה רק יסכן את הגוף, פחות מחודש לפני המרתון. לא כדאי להיפצע. אם חס וחלילה ניפצע בגלל שניגרר עכשיו להגברת קצת מיותרת לא נסלח לעצמנו. דור מסכים עם כל מילה שלי. מחליטים פה אחד לא להגביר ולשמור על אותו קצב. לא מסיימים את המשפט ובו זמנית שנינו מתחילים להגביר.
יאללה. להיפצע. לא להיפצע. כן להיפצע. חארטה. יש הזדמנות לרדת משעתיים בחצי מרתון. הולכים על זה. הקצב הוא עכשיו חזק יחסית למה שאנחנו מורגלים. פחות מחמש דקות לקילומטר. רצים מהר. מרגישים טוב. מבסוטים מזה שרצים מהר ומרגישים טוב. מרגישים עוד יותר טוב מכך שמבסוטים ורצים יותר מהר. לפני הסיום מגבירים עוד קצת. סיימנו. שעה, חמישים ותשע דקות ושלושים ואחת שניות. יפה. מאוד מרוצים. תוואי המירוץ:
מקבלים בקבוק מים, אשכולית טעימה. דור הולך לאוטו להביא בגדים ארוכים. אני פונה לתור להחזרת מספרי החזה ולקבלת חולצת המירוץ והמדליה. פתאום אני רואה את אבא. הוא כבר עם השקית. איך הספיק? מסתבר שרפי רז, בחצי המרתון הראשון בחייו, קצת לפני גיל חמשים ותשע, סיים שתי דקות לפנינו. שעה חמישים ושבע. מדהים. אני בשוק. הוא במצב רוח מצוין עכשיו. אנחנו נפרדים. אני נכנס לתור הגדול ומביא את ערכת המשתתפים. אנחנו חוזרים לאוטו ומתחילים בנסיעה הביתה. בדרך מדברים בטלפון עם אבא. הוא נשמע מבסוט עד מאוד. אני כל כך שמח בשבילו. זה העלה לו את הביטחון העצמי. עכשיו הוא כבר חושב לרוץ איתנו את המרתון. מדהים. אחר כך עוד קינח בטבילה בסחנה. למה לא הצטרפתי?!?
מגיעים הביתה קצת עייפים ומאוד מרוצים. די מהר מגלים שיערה ניצחה בתחרות הנשים והיא אלופת ישראל בחצי מרתון. איזה כבוד. איזה קצב. פחות מארבע דקות לקילומטר. לא אנושי כמעט. שאפו גדול והרבה כבוד ליערה. אנחנו נתראה בטבריה כנראה.
בהמשך היום מתפרסמות התוצאות באינטרנט. דור ממהר לשלוח לי מייל:" לא מבין איך אתה מקום 1590 ואני 1591, למרות שעשינו אותו זמן. כנראה בגלל שאני מזרחי".
18/12/10 – סוף שבוע שמונה עשר
חזיר – "כינוי גנאי לאדם המעורר גועל". (מילון אבן שושן המרוכז, עמוד 297).
מים – "…נוזל שקוף חסר צבע וריח…המים תופסים חלק חשוב במבנה גוף החי והצומח. משמשים למזון ולמשקה…". (מילון אבן שושן המרוכז, עמוד 509).
"חזיר מים" – תיאור מדויק למה שנהיה מדור הורביץ בתקופה האחרונה. הוא שמע וקרא שבריא לשתות הרבה מים. המומחים ממליצים על 4-3 ליטרים ביום. הוא גם אוהב מים. אז הוא מיישם את זה, ושותה בכל הזדמנות. הרבה. וגם מטיף לי, בעדינות אמנם, על חשיבות השתייה. אז יום אחד החלטתי לנסות. מהבוקר שתיתי ושתיתי ואחרי כמה כוסות ביליתי את המשך היום בהליכה להתרוקן בשירותים בתדירות של כל חמש דקות. ואין פה הגזמה. הגוף שלי סימן לי שהוא פשוט לא צריך כל כך הרבה נוזלים.
אז מה היה לנו השבוע? שבוע לא קל עבר על כוחותינו. זה התחיל בתחילת שבוע סוער עם גשם בלתי נגמר ורוחות קיצוניות. אין ממש חשק לרוץ. בנוסף, אלעד מקיא משבת אחר הצהריים. מקיא בלי להפסיק וכתוצאה מכך מתייבש ומתאשפז ביום שני בערב ליומיים של אינפוזיה בבית חולים. אני לגמרי לא בפוקוס של ריצה. אין זמן. גם לא מצב רוח. למרות זאת אני חושב על הריצות ומרגיש שאני חייב לחזור לעניינים במהרה. לכן, כשחוזרים ביום רביעי בצהריים מבית חולים הדבר הראשון שאני עושה הוא לשים נעלי ריצה ולצאת לשדה לשמונה קילומטר בבוץ. הרגשה מעולה. לא היתה ברירה.
במקביל, גם לדור יש קצת בעיות בעבודה שהופכות, יחד עם העזרה הרבה שהוא עוזר לנו עם יובל, גם את השבוע שלו לקשה עד מאוד. בקיצור, לא רצנו את כל הריצות אבל אלה ריצות קצרות יחסית ובסופו של דבר הפסיד כל אחד מאיתנו ריצה אחת של 5 ק"מ. בקטנה.
בשורה משמחת נוספת שמגיעה ביום רביעי, יחד עם השחרור של אלעד הביתה, היא העובדה שאבא מסיים את ריצת 34 הקילומטרים שלו בהצלחה מרובה. הזמן שלו מצוין, כבר יותר מהיר משלנו. הוא נוסע בבוקר לטבריה, מודד 17 ק"מ על מסלול המרתון, מטמין בקבוקי מים בדרך ועושה הלוך חזור את הריצה המסכמת הארוכה האחרונה לפני המרתון שם. אני מאושר בשבילו. הוא מסיים בטבילה בכינרת הקרה. את המרתון הוא כבר ירוץ איתנו. לפחות בהתחלה, עד שישאיר לנו אבק.
אנחנו מתכוננים ל"מסכמת" שלנו. בפורום הריצה באינטרנט אנחנו נרשמים לריצה שמארגנים כמה חבר'ה בשבת באזור גבעת עדה. חשבנו לעשות את הריצה הארוכה האחרונה שלנו על המסלול בטבריה, אבל בגבעת עדה מבטיחים תחנות מים והרבה משתתפים. נשמע מפתה. בשישי בערב אוכלים פסטה ובשבת בחמש ורבע כבר יוצאים לדרך.
הכביש ריק לחלוטין. עוד חושך בחוץ. מגיעים לכניסה לגבעת עדה ועל הכביש עומד מישהו עם פנס ראש ומפנה אותנו לדרך עפר העוקפת את כפר גליקסון. פה כבר נוסעים לאט, רכבים מלפנינו ומאחורינו. פנס נוסף מכוון אותנו לחניה. חונים, מתלבשים טוב והולכים לנקודת הכינוס. בריכת כפר גליקסון. קפה, תה, כיבוד קל. עשרות רבות של רצים כבר מתאספים. תדרוך קצר וכל אחד יוצא לחימום. בשש וחצי בדיוק הזנקה.
המסלול מתחיל בכשני ק"מ בדרך עפר. בסופה מגיעים לכביש ממנו הגענו. על הכביש שני סדרנים מתנדבים עוצרים בשבילנו את התנועה הדלילה. הם יהיו שם לאורך כל הריצה. אחר כך רצים על כביש עד שמגיעים לתשעה ק"מ וחוזרים חזרה. את המסלול הזה עושים פעמיים. סה"כ 36 ק"מ. אנחנו רוצים לעשות 34 אז בפעם השניה מסתובבים אחרי 8 ק"מ.
הכל מתוקתק. כל 3-5 ק"מ תחנת מים. 30 מ' לפני התחנה יש פח גדול לזרוק בו את העטיפה של הג'לים, וכך דור לא צריך לזרוק לרצפה. בתחנה מחולקות כוסות מים וכוסות עם משקה איזוטוני, הכל בידי אנשים חייכנים ומעודדים. בתחנה אחת יש גם בננות וג'לים שמחולקים לכל דורש. בנוסף, בכל תחנה יש ארגז לזרוק בו את השכבות העליונות של הביגוד אחרי שהגוף מתחמם. הארגזים מחכים לנו אחר כך בנקודת הסיום. אחרי כל תחנה פח נוסף לכוסות הריקות. אף אחד לא מעיז לזרוק מחוץ לפח.
לאורך הדרך חביות עם סימוני ק"מ. אנחנו מסתכלים קדימה ואחורה. נחשול של אנשים שבאו בבוקר קר של שבת ופשוט רצים שעות. אווירה מדהימה. הקצב שלנו מהיר יחסית. בין 5:45 ל-5:50 לק"מ. משביע רצון. אני מרגיש מצוין. בדיעבד מסתבר שדור פחות. קשה לו וכואב לו בנקודה מסוימת באזור התחת. זה לא ניכר עליו בריצה. מדברים לעיתים, נהנים מהמוסיקה שיש בחלק מהתחנות, מתוך רכב פתוח העומד בצד.
במהלך הריצה אנחנו נזכרים שבדרך לפה היינו די רדומים. כל אצן חובב שמכבד את עצמו צריך שיהיה לו איזה שיר מעורר. משהו שיכניס בו אנרגיה. אנחנו רצים בלי מוסיקה באוזניות. אבל לאחרונה מה שמעיר אותנו בדרך לריצה הם שני שירים- שירו האלמותי של הזמר האגדי חיים משה – "הקולות של פיראוס", ושירו של שלמה ארצי מתוך הופעה- "נבראתי לך". דור שם את חיים משה באוטו ואנחנו שרים בקולי קולות ומתעוררים לחלוטין. שיר ענק. במהלך הריצה אנחנו חושבים לפנות לחיים משה ולבקש שיבוא לשיר לנו במרתון עצמו בלייב. השיחה בטח תישמע כך: "שלום, חיים משה?". "כן. איך אני יכול לעזור?". "תגיד, אתה עושה חתונות, בר מצוות, מרתונים?". אנחנו בטוחים שיסכים. שוקלים גם פנייה לשלמה ארצי.
באחת מתחנות השתיה, אחרי 23 ק"מ ריצה, אנחנו שומעים את "בגלל הרוח" בביצוע לאה שבת. שיר מעורר השראה בפני עצמו. מחליטים שהוא השיר של הק"מ ה-23. הוא גם מאוד מאפיין את מזג האויר בריצה. שמש נעימה אבל רוח אדירה. ממש חזקה, בפנים, ומקשה על הריצה. אבל זה אימון טוב לטבריה.
מגבירים קצת לקראת הסוף ומסיימים את הריצה. 34 ק"מ. הכי הרבה שלנו אי פעם. אני מרגיש מצוין. השרירים כואבים אבל טוב לי. לדור פחות. כואב לו. הקצב טוב, 5:47 לק"מ, קצת יותר משלוש שעות ו-17 דק' של ריצה. עושים שחרור בנקודת הסיום. פה כבר מחכה פריסה מהסרטים. לחמניות, מיצים טבעיים, ממרחים. אני לא רואה כלום. מול עיני רק לחמניות טריות ושוקולד למריחה. אני רואה את השחר העולה ומאבד כל שיקול דעת. שתי לחמניות נגמרות במהירות השווה לקצב שיא עולם. עושים שחרור יסודי, מתיחות, וצועדים לאוטו.
בדרך לאוטו עובר מולנו מישהו ואומר לנו בקול רם, ספק כועס, ספק מתלוצץ, "לא הפסקתם לדבר כל הריצה". אנחנו צוחקים ואני עוד עונה משהו, לא זוכר מה. אחר כך הגענו למסקנה שהוא היה כעוס. לא נורא. אין על מה להתנצל. דור אומר שהטבענו חותם בריצה. בעוד 30 שנה, אחרי 60 מרתונים, אולי נהיה מוכרים בעולם הריצה כזוג המדבר.
בשבוע הבא…
"ארוכה הדרך לטבריה"
20/11/10 – סוף שבוע ארבעה עשר
70 ק"מ מאחורינו. זה הכי הרבה שבועי עד כה. יהיה רק עוד שבוע אחד בתוכנית שיהיה בו יותר.
בתחילת השבוע שמים בשנית פעמינו תל אביבה לחנות פרו ספורט על מנת לקנות זוג נעליים נוסף. מודדים שוב את מידת הרגל, מודדים הנעליים, מבקשים ומקבלים את הנחת עירא וחוזרים הביתה שמחים וטובי לבב. אבל איך אפשר בלי תסמונת ציונה? דור מגיע הביתה ומגלה שהנעל הישנה שלו היא במידה אחת יותר גדולה מזאת שלקח. "לא הרגשת את זה בחנות כשמדדת?" אני שואל. "הרגשתי קצת צפוף אבל חשבתי שזאת המידה". למחרת הוא זוחל חזרה בבושת פנים לחנות ומחליף מידה. הוא קונה גם טבליות מלח ומנסה אחת בריצה הארוכה של השבוע. זה אמור להשלים מלחים שאובדים בהזעה. בהמשך השבוע ישמע שהג'לים מכילים את מה שהגוף צריך גם מבחינת המלחים.
ביום רביעי דור טס (לא נכון! טיסה?! דור?!) למולדת הקיורטוש והגולאש, הלוא היא? נכון. אז כדי להספיק לרוץ ארוכה ביחד אנחנו מקדימים אותה ליום שלישי. 29 ק"מ לפנינו. זה כבר בליגה של הגדולים. יוצאים בארבע וחצי לפנות בוקר (אחרי סצנה לילית של יובל שכמעט גורמת לי לבטל את הריצה). הדרך כולה בערפל. לא רואים כלום ממטר. בחמישה לחמש אנחנו בחניון החשוך והמפחיד של חוף הצוק. חמש וחמישה יוצאים לדרך, מקיפים את הסי אנד סאן דרך הכביש ומתחברים אחרי שני קילומטרים וחצי לחוף תל ברוך ולטיילת שתוביל אותנו משם ועד ליפו בואכה בת ים. אחרי נמל יפו מתרחקים טיפונת מהחוף ומיד חוזרים אליו בשביל לפגוש לראשונה את הטיילת היפהייפיה של יפו. היא די קצרה והסוף שלה מתקיל אותנו כשעוד חסר לנו בערך קילומטר אחד לפני שמסתובבים. עולים לרחוב הבעש"ט ביפו ורצים בסמוך למסגד בזמן תפילת הבוקר. גם פה אנחנו מרגישים שהטייץ לא משחק לטובתנו. מתחילים לחזור. בטיילת עבדו הממטרות וגרמו לשלולית על המדרכה. אנחנו לא מבחינים בה והגרב נרטבת. דור פולט בטבעיות – "נו באמת, חולדאי!". לטוב ולרע, בעיקר לטוב, חולדאי הוא הכתובת שלנו בתל אביב. אנחנו מאוד מרוצים מהטיילת ורק חושבים שעוד מספר ברזיות לאורכה היו הופכות אותה למושלמת.
מסיימים את הריצה בהרגשה מאוד טובה. החולצה רטובה בשל הלחות שנובעת מריצת ערפל, אבל אנחנו אחרי כמעט שלוש שעות של ריצה ובהרגשה שאם עברנו את זה אנחנו כבר יכולים לרוץ מרתון. הנה המסלול:
אקט הסיום של השבוע היא הרשמה שלנו למרתון פריז בעשרה באפריל. יש אפשרות ביטול ואנחנו רוצים לשמור את האופציות פתוחות. מי היה מאמין.
בעת העתיקה נהוג היה להשתמש ברצים בעלי כושר אירובי מפותח להעברת הודעות, בשורות וכיוצא בזה. מפורסמת ריצתו של איש בנימין, מאבן העזר לשילה כדי להודיע על המפלה הגדולה של בני ישראל במלחמה עם הפלישתים (שמואל א', ד', 12-13). המרחק בין אבן העזר (ממזרח לאפק ליד מקורות הירקון) לשילה הוא מרחק מרתוני. בראשית שנות ה– 70, ארגן שם יצחק ברא"ז תחרות מרתון בה ניצח דני משרקי.
27/11/10 – סוף שבוע חמישה עשר
שבוע של הורדת עומסים עבר, ועכשיו אנחנו לפני תחילתו של השבוע הכי עמוס בתוכנית, מבחינת קילומטראז' כמובן.
הדבר הכי דרמטי שקרה לנו השבוע הוא שדור לא טס לחו"ל. הריצות היו קצרות יחסית ועברו בנעימים. את הריצה הארוכה עשינו ביום שישי בשתיים וחצי בצהריים במסלול חדש מבחינתנו. יצאנו מהמועצה האזורית דרום השרון לכיוון מחלף קסם דרך השדות ועד פארק מבואות הירקון שם הסתובבנו אחרי שמונה ק"מ במטרה להשלים 16 ולקבל את פני השבת בנחת. אלא ששתי רעידות אדמה בסולם בינוני קרו לנו באותה הריצה.
האחת – אחרי שחצי ריצה אני מתייהר על דור בנוגע לניווטים ועולב בו ללא רחם על כך שאינו יודע מימינו ומשמאלו (לא כיף לרדת עליו כי הוא מודה בכל, לא מתווכח) אנחנו מסתובבים ומתחילים לחזור ואז מפספסים פניה אחת נכונה וחוזרים לנקודת ההתחלה בדרך שונה (לא איבדנו את הכיוון חלילה (!), פשוט בין הנתיבים החקלאיים הרבים יש מלא שבילי ריצה) שמקצרת לנו את הריצה בשני ק"מ תמימים. 100 מטרים לסוף אני מביע בקול רם את חוסר החשק שלי להשלים שני ק"מ בתוך המועצה או ע"י ריצה הלוך ושוב לאנשהוא, בציפייה לכך שדור, שהוא הקפדן שבינינו ובדרך כלל לא מוותר על מטר ריצה, יחזירני לתלם ויחליט שממשיכים. להפתעתי כי רבה היא, עולה מכיוונו הנהון הסכמה מלווה בצמד המילים היקרות – "לא נורא". מוותרים על שני הקילומטרים החסרים ומבלים כעשר דקות בלהסביר אחד לשני למה זה לא נורא, וזה בסדר, וזה לא סימן לבאות, וזה לא משבר, ולא ויתור, ואין לזה משמעות, וגם ככה בשבוע של חצי המרתון אנחנו עושים חמישה קילומטרים יותר מהתוכנית, ואין פה שבירה כללית ולא תהיה לזה שום השפעה על המרתון. הכל בסדר. תיכף שבת.
אבל רעידת האדמה הזאת היא כאין וכאפס לעומת הרעידה השניה. רעידונת ממש. דור מחליט לקחת ג'ל אחרי עשרה ק"מ. (אגב, אין לנו מים. זה חיסרון קשה של המסלול הזה שסך הכל הוא מאוד נוח ונעים). דור לוקח את הג'ל בזמן שאני עוצר להשתין. חוזרים לרוץ ופתאום אני קולט במוחי את מה שעיניי ראו לפני שניה וסירבו לקלוט ברגע הראשון. בטבעיות לא אופיינית הוא שותה את הג'ל, שבא בתוך שקיק עטיפה שכזה, ומשליך את העטיפה לצד הדרך. את 20 הדקות הבאות אני מעביר בלסנוט בו על מעשהו (וגם את כל ארוחת הערב המשפחתית מאוחר יותר באותו ערב. חנה לא יודעת איך להתמודד עם הכשל הזה בחינוך שהתגלה לו לפתע. דור ממהר להעביר את נושא השיחה באמצעות איזה כנס שהמציא של משפחות הורוביץ מכל הארץ). הוא מתבייש קצת בעצמו אבל פוטר את העניין באיזה טיעון גזעני שאחסוך מהקוראים העתידיים.
שאלה שעולה אחרי הריצה היא לגבי הקצב שלנו. בתחילת הריצה דור צריך להאט אותי כל הזמן. אני מרגיש שקל לי ושאני יכול להגביר בקלות. דור גם מרגיש כך אבל חושב על ההמשך ואז אכן הרבה פחות קל. אני חושב שאולי כדאי לנו להחליט על קצב מהיר קצת יותר (קבענו קצב 6 ד' לקילומטר, למעשה אנחנו רצים בממוצע בסביבות ה – 5:50). דור טוען שלא. לא עכשיו. בוא נעבור את טבריה ואז אולי לקראת פריז. בגדול אני מסכים. רק שלפעמים יותר קשה להאט מאשר להגביר.
מאיפה הגיע המרחק הזה של 42.195? הרי זה לא המרחק המדויק בין מרתון לאתונה. למעשה זה "תרגום" מ – 26 מייל ו – 385 יארד, מרחק שנקבע באולימפיאדת לונדון 1908, כאשר המארגנים שינו את נתיב הריצה כדי שתעבור ליד ארמון המלכה.
באמצע השבוע אנחנו נרשמים לחצי מרתון בית שאן, עמק המעיינות ליתר דיוק, תחנת חובה בדרך לטבריה.
04/12/10 – סוף שבוע שישה עשר
73. זה מספר הק"מ השבועי שעברו תחת נעלינו. כמעט שבע שעות וחצי של ריצה. זה השיא של תוכנית ההכנה למרתון. תהיה עוד ריצה אחת בודדת ארוכה מאוד אבל בסך הכל השבועי הכללי מפה אנחנו רק בירידה.
את הריצה הארוכה של השבוע, 32 ק"מ, אנחנו עושים ביום שלישי. ערב קודם הסופרקלאסיקו. קונצרט של ברצלונה. אנחנו בהתלבטות קשה אם לראות את המשחק עם החבר'ה או ללכת לישון מוקדם. מחליטים לראות. רואים אצל צפ. דור פורש במחצית. אני מתחיל לנקר ופורש בדקה השמונים אחרי ארבעה גולים. שותה בירה אחת והרבה מיץ במהלך הערב והולך להשתין כל 10 דק. זה עוד יתנקם בי.
ארבע בבוקר השכמה. חמישה לחמש אנחנו כבר בחניון הדר יוסף. בחוץ חשיכה מוחלטת. קר מאוד. מתחילים לרוץ בחמש וחמישה. הפארק חשוך. אין כמעט נפש חיה. הפחד על חיינו מכניס אדרנלין לגוף. דור כבר מערב קודם עם אלרגיה חריפה שגורמת לו לדמוע כתינוק. הוא מוצא הצדקות לדמעותיו תוך כדי ריצה. הראשונה היתה העובדה שחצינו את הפארק כולו בחשיכה מוחלטת וכמעט בלי לפגוש נפש חיה. זה ריגש אותו עד דמעות. אחר כך, כשחצינו את הגשרון המסמל את המעבר מטיילת תל אביב לאזור נמל יפו הוא התרגש מהדו קיום. לקראת סוף הריצה היו אלה דמעות של כעס על חולדאי ששכח לכבות שורה של פנסי תאורה בפארק כשכבר אור יום בחוץ. בחור רגיש דור.
בגלל כל השתייה בסופרקלאסיקו, ועוד 2 כוסות מים בבוקר לפני הריצה אני כל הזמן חייב להשתין. בעשרה קילומטרים הראשונים אני עוצר להשתין 3 פעמים. שלוש! צריך ללמוד מזה לקח. לא יודע מהו. לא רוצה לעצור במרתון להשתין יותר מפעמיים. אולי שלוש. גג.
מסיימים את הריצה בתחושה של התרוממות רוח. הצטרפנו לשני מועדונים חדשים. מועדון השלושים ק"מ פלוס ומועדון השלוש שעות ריצה ומעלה.
האישה המבוגרת ביותר שהשלימה מרתון היתה ג'ני ווד אלן הבריטית, ילידת 1911. היה זה מרתון לונדון, 14 באפריל 2002, כשהיא בת 90 ו–145 יום, באחת עשרה שעות ו-34 דקות.
לעומתה, השלימה אנג'לה גארגאנו האיטלקייה את מספר המרתונים הרב ביותר בשנה קלנדרית, 2002. היא פתחה במרתון דובאי, ב-11 בינואר, וסיימה את המרתון המאה שלה באותה שנה בסאן סילבסטרו, איטליה, ב-31 בדצמבר.
"ארוכה הדרך לטבריה"
פרק רביעי
30/10/10 – סוף שבוע אחד עשר
שבוע נוסף מאחורינו. 55 ק"מ נוספים תחת נעלינו. העברנו את הריצה הארוכה ליום רביעי כי דור, כמה מפתיע, טס בסוף השבוע, הפעם לראות פוטבול אמריקאי בלונדון. כנראה שריצה היא רק טירוף משני אצלו.
לפני הריצה הארוכה עשינו מהלך רב משמעות ודרמטי. נרשמנו למרתון טבריה ה-34. כן כן. עכשיו גם אנחנו ברשימת המשתתפים. נרשמים מספר 542 ו- 543. מאוד מרגש. המחיר הוא 225 ₪ (תגובה צפויה מהחבר'ה: מה, אתה עוד משלם להם? הם לא אמורים לשלם לך?). יומיים אחרינו נרשם בשעה טובה גם רפי רז, נרשם מספר 593, אחרי שעבר בהצלחה מסחררת בדיקת מאמץ. גם אנחנו נעשה אחת כזאת בקרוב.
ביום רביעי קמנו בארבע וחצי ובחמש וחצי כבר התחלנו חימום בחניון הדר יוסף אחרי ג'ל בטעם שוקולד איתו פתחנו את הבוקר. 22 ק"מ לפנינו. ברבע לשש יצאנו לדרך. שוב האווירה הנפלאה של הפארק ורוח הספורט המנשבת מכל פינה. רצנו עד נמל ת"א ומשם צפונה על הטיילת לחוף תל ברוך. עדיין לא הגענו לאחד עשר ק"מ כדי להסתובב אז המשכנו עוד לכיוון חוף הצוק. באמצע הסתובבנו והתחלנו לחזור. לרוץ לאורך הים זה תענוג מעולם אחר. בדרך העמסנו שני ג'לים נוספים תוך כדי עצירות שתייה קצרות בברזיות אינספור הפזורות בפארק.
בערך בק"מ ה-14 חזר לביקור הכאב בצד ימין. כבר התחלתי להתגעגע כי לא התראינו משהו כמו שבועיים פלוס מינוס. הוא קצת העיק עלי אבל אחרי בערך קילומטר אחד של ריצה נפרדנו לשלום ולא התראינו שוב עד סוף הריצה. פתאום היכתה בי ההבנה שבעצם אני אוהב אותו, את הכאב. אני אוהב אותך! אני מקבל אותך כמו שאתה, מבין את הצורך שלך להופיע לעיתים, להגיד בשם הגוף משהו שעוד לא הצלחתי לפענח מהו, ולהמשיך בדרכך. אתה לא נגדי, אתה לא מעוניין לפגוע בי. אתה חלק ממני. אני מכיר בזכותך להופיע, מקבל אותך ואוהב אותך. אני מגעיל.
אז באמת הכאב חלף והריצה המשיכה חלק. בערך חמישה ק"מ לסוף נזכרתי שטרם ראינו את מיקי בוגנים, אותו ראינו בריצה הקודמת, ושהיווה לנו השראה רבה. אמרתי לדור שאני לא בטוח איך אוכל למשוך עד סוף הריצה בלי להיתקל באיזה סלב אחד לפחות. בקושי סיימתי את המשפט ומצד שמאל מולנו אני קולט מבטי הערצה המופנים אלינו משניים – שלמה ארצי והכלב שלו. מרוצה המשכתי את הריצה עד סופה. היה מרגש לחצות לקראת הסוף את סף 20 הקילומטרים לראשונה בחיינו ואחר כך גם את סף חצי המרתון. נכנסנו למועדון החצי מרתון פלוס, מועדון מאוד ידוע ויוקרתי. עוד 22 ק"מ מאחורינו, שחרור טוב, הרבה מים והביתה.
וזה המסלול שעשינו:
06/11/10 – סוף שבוע שנים עשר
עברו עוד 55 ק"מ תחת הסוליות.
דור שוב מעביר את השבוע בערש התרבות האירופאית, הלוא היא גרמניה, דויטשלנד, מולדתם של גטה, שילר, היינה, בטהובן, באך, ניטשה, אלברט איינשטיין, קרל היינץ רומיניגה, יורגן קלינסמן ורודי פלר.
ישנה תיאוריה שרצה כבר הרבה זמן בחבר'ה בקיבוץ. תמיד בחצי צחוק, אבל עמוק בלב כל אחד מאמין שיש סיכוי שהיא אמיתית. דור הוא בעצם סוכן מוסד. כל הנסיעות התכופות הללו לאירופה הן במסגרת תפקידו והולמס פלייס היא בסך הכל הכיסוי. אימות לכך קיבלנו באחת הטיסות המשותפות של החבר'ה לאחד הפיינל פורים, לפני כמה שנים. באחד הקונקשנים באיזה שדה תעופה עלום שם במדינה לא זכורה, פגש "לפתע" דור מישהו והלך איתו הצידה. אחר כך הוא אמר שזה איזה מנהל הולמס פלייס באחת המדינות או משהו כזה. אנחנו יכולנו להישבע שראינו אותם מעבירים משהו אחד לשני. סיפור אמיתי.
עכשיו אני חושב שכל הנסיעות האחרונות לגרמניה הן בעצם בשל תפקידו החדש: דור הוא הוא המתווך החדש בעסקת גלעד שליט. בהצלחה בתפקידך.
אז רצתי לבד כל השבוע. ביום ראשון נסעתי לסבתא בקרית מוצקין בעניינים משפחתיים אז בדרך עצרתי בחוף הסטודנטים, הדרומי בחופיה הדרומיים של חיפה ורצתי שם. לרוץ על חוף יחסית בתולי, לא מוכרז, עם מעט מאוד אנשים (והמון טינופת), למרגלות הכרמל הירוק, כשלצידי הגלים המתנפצים, זה תענוג שקשה לי לתאר במילים. בדרך תרגלתי עצירה להשתנה (15-20 שניות) וחזרה לריצה באותו הקצב.
זה בעצם שבוע שמתחיל בריצה על החוף ומסתיים באחת כזאת, כי ביום שישי אני שוב בקריות אצל ההורים ורץ עם אבא שעה וקצת על חוף קרית חיים – קרית ים. הרבה מילדותי ונערותי ביליתי בחוף הזה כולל ריצות אינספור והחוויה הזאת עושה לי כל כך הרבה טוב. כך גם הריצה לצד אבא שמוכיח כושר והתמדה איתנים.
ריצה נוספת אני עושה בפארק הירקון. 14 ק"מ. בשש ורבע יוצא לדרך אחרי חימום. מרגיש מעולה ומאוד מרוצה. הרבה קבוצות ריצה מתחילות בשעות האלה בחניון הדר יוסף. כמות הרצים בפארק מעוררת את התפעלותי כל פעם המחדש.
באמצע השבוע מתעוררת שאלת כמות הג'לים כשאריאל טוען שאין צורך בכל כך הרבה כמו שאנחנו מתכוונים לקחת. לדעתו מספיק באימונים רק אחד מהק"מ ה-30 ומעלה ובמרתון לא יותר משלושה ארבעה. אנחנו קצת מבולבלים בעניין ונמשיך לחקור ולהתעניין קצת עד שנגיע להחלטה סופית.
המרתון התחיל להופיע לי פה ושם בחלומות. אני לא זוכר אותם בדיעבד אבל אני זוכר שהוא שם. בעיני זה אומר שהגוף מתחיל להכין את עצמו גם מנטאלית לאירוע הקרב בצעדי ענק.
אני נגד חיסונים באופן כללי. לא פנאט אבל משתדל כמה שפחות גם עבור ילדיי ובטח כשמדובר בי. ובכל זאת שמתי פעמיי השבוע למרפאת קיבוץ ניר אליהו על מנת לקבל חיסון נגד שפעת. שלושה ימים של חום וחולשה יכולים לשבש לי את כל תוכנית האימונים. זה לא חורף בו אני רוצה להיות חולה ולו ליום אחד.
ביום שישי במעדניר אבי מכיר לי שניים מהלקוחות, מרתוניסטים ותיקים שרצים בקבוצת רצי רעננה ומזמינים אותנו להצטרף. אני מבטיח לשקול בחיוב אבל חושב שאולי, אם וכאשר נמשיך לרוץ, אז יום אחד זאת תהיה אופציה. למרתון הזה אנחנו נתכונן לבד.
13/11/10 – סוף שבוע שלושה עשר
נכנסנו לחודש הכי אינטנסיבי בתהליך ההכנה למרתון. תוכנית האימונים מעכשיו ועד הסוף תיראה כך:
העמודה הירוקה מראה את הסיכום השבועי.
השבוע נפתח בהחלטה שלי להפסיק לנסות להכיל בכפייה את החוויה של אבא שלי על החוויה שלי. כלומר, במילים אחרות – מרוב רצון שלי שיצליח לו ושיהיה לו טוב אני מציק לו מאוד בכל מיני שטויות שאולי לי הן מתאימות ולו פחות. אם נוח לו עם מכנסי הריצה שלו ועם החולצות שלו ועם הגרביים הרגילות, אז יאללה, שיעשה איך שנוח לו. החוויה שלו היא שלו, הקשיים שלו שונים משלי ואני לא צריך לכפות עליו שום דבר שנוח ומתאים לי. להציע כן, אבל פעם אחת וזהו. אם יתאים לו ייקח. לא ללחוץ יותר מדי. כל זה כמובן לא יוריד מכמות ורמת ההתעניינות שלי בהתקדמות שלו, ומהתפילות שלי שילך לו כמו שהוא רוצה.
באותה נשימה, ולמרות כל מה שנכתב כאן עכשיו… בריצת סוף השבוע שעבר, עם אבא בים, שאלתי אותו לדעתו על כך שמישהו יצטרף אליו בקילומטרים האחרונים לצרכי עידוד ומוטיבציה. הוא לא פסל את זה ואפילו הסכים איתי שלמילה טובה ופרצוף מוכר בקילומטרים האחרונים, שצפויים להיות כל כך קשים, יש משקל רב מאוד. לדעתי זה יכול לעשות את ההבדל בין הצלחה לאי הצלחה בלסיים את הריצה. דור ואני רצים ביחד באותו קצב ויש לנו האחד את השני לתמיכה במשבר. אבא ירוץ לבד. ביררתי עם אריאל (הכל אני מברר עם אריאל. הוא האורים והתומים שלי בכל שאלה שמתעוררת) והוא אמר שזה מקובל ללוות מישהו לאורך מספר ק"מ במהלך או בסוף המרתון. שמחתי לשמוע שאבא לא פוסל את הרעיון.
מיד שאלתי את אמא מה דעתה. היא גם חושבת שזה חשוב ואפילו אמרה שתנסה להתגבר בעצמה על התביישותה (ממה את מתביישת? את צריכה להיות גאה ביכולת שלך לרוץ!) ולהצטרף אליו לקראת הסוף. ואז עלה במוחי להציע את זה לרועי בן דודי. דיברתי איתו בע"פ. הוא הביע את הסכמתו ורק אמר שזה היום בו הוא מסיים את המילואים שלו ומקווה שיוכל לסדר שחרור יום קודם. זה המייל ששלחתי לו: "בהמשך לשיחתנו. מדובר על מרתון טבריה. זה יוצא 6/1/11. יום חמישי. הזינוק בתשע בבוקר. בערך ארבע שעות וחצי אחר כך, אם הכל יעבור בשלום, אמור רפי רז לחצות את הקו הסיום. זה הגשמת חלום בשבילו. גם בשבילי. אני אמור לסיים רבע שעה – עשרים דקות לפניו. לא מסתדר שנרוץ ביחד כי כל אחד מתאמן בנפרד. החיים ממש מוקדשים לזה לאחרונה. כרגע מדובר על 60 ק"מ שבועי וזה עוד יעלה, חמישה אימונים בשבוע. די מטורף אבל כיף גדול. להציב לעצמך משימה ולעשות הכל כדי להגשימה. שושי דאגה בהתחלה מבחינה בריאותית אבל הוא עשה בדיקת מאמץ תקינה. עכשיו היא חוששת שהוא לא אוכל מספיק. לא חושב. בכל מקרה, באימונים הוא יגיע ל32-34 ק"מ מקסימום. כלומר, את עשרת הק"מ האחרונים הוא, וגם אני ודור, נעשה לראשונה במרתון עצמו. וזה יכול להיות ההבדל בין לסיים אותו לבין לא. שם יש את המשברים הכי גדולים. שם נתפסים השרירים. שם מגיעה תופעה הנקראת "קיר" ולפיה אתה לא יכול להתקדם יותר כאילו אתה רץ מול קיר. שם נשברים הכי הרבה. שם אתה יכול להיכנס לתמונה. זה ממש משימה בעלת חשיבות משפחתית מדרגה ראשונה בעיני. זה אנרגיות מטורפות שנכנסות לך כשאתה רואה אחרי שלוש שעות וחצי פרצוף מוכר. מילה טובה. עידוד. לי ולדור יש אחד את השני. הוא יהיה לבד. אולי שושי תצטרף לסוף. בדקתי עם מישהו שרץ שם כבר. זה מאוד מקובל להצטרף לרצים ולעודד אותם. גם את רפי שאלתי והוא הסכים שזה יכול להוסיף. בקיצור. אני מאוד אשמח אם תלך על זה. זה מצריך קצת אימון וגם יום חופש, אבל בשביל מה יש לנו ימי חופש אם לא בשביל דברים כאלה". רועי ענה בתמצות כמו שהוא יודע – "אני בעניין". מקווה שזה ייצא לפועל. ככה זה כשאני מחליט לא להתערב לאבא יותר מדי…
וזה עוד לא הכל. במסגרת החלטתי לא לכפות את החוויה שלי על אבא כפיתי עליו עוד משהו. מספר פעמים הצעתי לו להצטרף אלינו ולישון בטבריה לילה קודם כדי לקום כמו שצריך, מרחק הליכה מהזינוק. ככה כולם עושים. אבא התנגד. רצה לישון במיטה שלו. די הצקתי בנושא בתקופה האחרונה והשבוע לפני שהזמנו חדר לעצמנו שאלתי אותם שוב. אני אומר אותם כי ידעתי שאם אפנה לאמא היא תקבל את ההחלטה הנכונה. השאלה למי ההחלטה נכונה. מקווה שאבא לא כועס אבל בעצה אחת הזמנו השבוע חדר לדור ולי וחדר לרפי ושושי רז במלון דונה גרציה. 500 ₪ ללילה, מרחק הליכה מהזינוק והסיום, כולל ארוחת בוקר מוקדמת וצ'ק אאוט מאוחר, שנספיק להתקלח אחרי.
שכחתי לציין שבשבוע שעבר רכשתי במיטב תלושיי מכנסי טייץ של ריצה. למה? לא יודע. יש האומרים שזה יותר נוח, שיש כיס יותר גדול לג'לים. יש גם החושבים שזה יותר גברי. בכל מקרה קניתי ואמרתי ננסה. דור גם קנה. אפילו טייץ אחד ארוך הוא קנה. "לריצות בחו"ל". שיהיה.
ביום שני אנחנו רצים בערב ברעננה סביב הפארק. ריצת שמונה ק"מ קלילה. מסלול חשוך יחסית, לכן אני מרשה לעצמי לנסות את הטייץ, בלי תחתונים מתחת. סה"כ די נוח. החבילה אומנם זזה מצד לצד אבל בשלב מסוים כל אשך מוצא את מקומו וגם איבר המין הזכרי מתמקם על התפר המרכזי ומוצא שם מנוח. מתנצל על הפירוט. אולי בכל זאת אנסה עם תחתונים בפעם הבאה.
יום רביעי. השכמה בארבע וחצי. חמש וחצי אנחנו כבר בפארק. רבע לשש מסיימים חימום ויוצאים לדרך. 25 ק"מ לפנינו. אני עם טייץ בלי תחתונים. דור עם טייץ בלי תחתונים ומכנס מעל. שילוב מפחיד לכל הדעות. בשלב מסוים בריצה אני קולט את דור
מתחיל להסתכל באופן יוצא דופן וחריג לצדדים, כאילו בודק אם יש אנשים מסביבנו. אחרי כמה שניות הוא מבקש ממני לגרד לו, תוך כדי ריצה, בנקודה בגב אליה לא יכול היה להגיע. אני מבין אותו. סך הכל יש לו מעמד ומוניטין לשמור עליהם ותמונת פפראצי בה הוא נתפס כשבחור לובש טייץ מגרד בגבו בעודו לובש טייץ בעצמו, תמונה כזאת לא תוסיף למעמדו הרם. הריצה עוברת בשלום. קשה לנו בסוף אבל אנחנו מרוצים. שלא נרגיש שקל לנו מדי וניכנס לאופוריה. חוזרים הביתה ודור הולך אחרי הצהריים לקבל חיסון שפעת. למחרת אני רואה את חנה עם האוטו של דור ושואל אותה אם הוא לא עובד. היא מספרת לי שהוא חלה אחרי החיסון. אני צועק לחנה מרחוק "איזה תינוק. אני לא מאמין". כרגיל היא נעלבת בשמו. אחר כך יטען שהוא בכלל התייבש בריצה. נסיק את המסקנות לקראת הריצה הבאה.
למרות שכבר כתבתי המון לשבוע זה, אתיש בעוד נקודה שהיא אולי הכי חשובה. באחת מריצות הבוקר אני חושב על שיר ועל הפרגון העצום שלה לשיגעון החדש שלי. עד כמה שאני משתדל לפגוע כמה שפחות בזמן המשפחה שלי ולהתאים את הריצות לזמנים הכי נוחים, עדיין נופל עליה נטל גדול מאוד. שיר, כמו שיר, עושה את זה מכל הלב ועם כל הלב. אני מרגיש את זה בכל מהלך וזה הופך את הכל להרבה יותר קל. לא יודע איך הייתי שורד בבית לא מפרגן. אבל בעצם בגלל זה אנחנו יחד. אז רק שתדעי לך שזה לא מובן מאליו בעיני ואני מוקיר ואוהב אותך מאוד, גם בזכות זה. תודה.
"ארוכה הדרך לטבריה"
פרק שלישי
2/10/2010 – סוף שבוע שביעי
כתיבה בזמן הווה מוסיפה נופך דרמטי לכתוב. התחלתי כך בשבוע שעבר ואני ממשיך מכאן. נראה לאן זה מוביל. אני מקווה שלטבריה.
יום שני. מרוץ נתניה. אנחנו מתלבטים מתי לצאת ומחליטים על רבע לחמש לפנות ערב. ההזנקה בשש. אין לנו מושג לאן לנסוע אבל דור קרא ש"יהיה שילוט ברור מכל מקום". אנחנו נכנסים לעיר ולא רואים אפילו שלט אחד. מגיעים למחסום משטרתי שחוסם רחוב לקראת המרוץ ומריחים את קו הזינוק. אבל השוטר מפנה אותנו לדרך אחרת כי מפה אין מעבר. הריח מתפוגג. עכשיו אנחנו כבר יודעים איפה זה, אבל תקועים בפקקים אדירים. אני כבר מאבד את הסבלנות. מתחיל לשלוף את רפרטואר הקללות המורחב שלי. העיר נתניה, המשטרה, נהגי ישראל, המארגנים, מע"צ. אף אחד לא יוצא נקי. השעה רבע לשש ואנחנו לא קרובים אפילו. אם זה תלוי בי עושים יו-טרן וחוזרים לרוץ בקיבוץ. אבל דור סבלני. מאזן אותי. שומר על קור רוח מרשים. טוען שמה זה משנה אם נתחיל בעשר דקות איחור. במילא באנו לעשות אימון. ברור לי שהוא צודק אבל אני לא מצליח להירגע.
בשש וחמישה אנחנו מוצאים חנייה. השומר בחניון הוא הראשון שלועג לנו ואומר שכבר התחיל. מה אתה אומר? באמת?! תלך קיבינימאט. רצים-הולכים-מדדים לקו הזינוק הריק. מוצאים שם מישהו מהמארגנים ומודיעים לו שהגענו ואנחנו מתחילים לרוץ. הוא מעיף בנו מבט מרחם ואנחנו יוצאים לדרך. מכל עבר מבטים של אנשים שלא מבינים מי זה הזוג הפתטי שרץ עשר דקות אחרי כולם. האמת, שאת אף אחד זה לא מעניין. לדעתי, חוץ מהרצים והנהגים שנתקעו במחסומים אף אחד בעיר לא באמת יודע שיש מרוץ. אבל אחרי כמה דקות של הפנמה שהתחלנו את האימון, בלי להשתין, בלי חימום ובלי מתיחות, אנחנו מתחילים ליהנות. סך הכל סגרו לכבודנו כבישים, אחרי 3 ק"מ מגישים לנו מים, ואחרי 4 ק"מ אנחנו אפילו עוקפים סבא בן 105 שאחריו נוסע לאט אמבולנס צמוד. חוויה.
הרבה עליות וירידות. הרוח מצליפה לפעמים בפנים, אבל אנחנו נהנים. עוברים על השטיחים שמודדים את הזמן אבל לנו אין אפילו צ'יפ. אחרי קצת פחות משעה וחצי, כמתוכנן, מגיעים לקו הסיום. מקבלים ערכה שכוללת חולצה, מדליה, אייס טי וסנדוויץ' טונה. עושים שחרור וחוזרים הביתה, מרוצים אך מרוצים.
בסך הכל ברור לנו, אפילו לי, שאנחנו אשמים. יצאנו מאוחר מדי.
הסגנון כתיבת הווה הזה באמת מוסיף לדרמטיות? לא, אה?
פטמות מדממות – תופעה ידועה ושכיחה בה משתפשפות הפטמות בחולצה במהלך ריצות ארוכות, עד זוב דם. פתרונות – פלסטרים על הפטמות או מריחת וזלין. 
השבוע מסתיים בריצת 19 ק"מ. יום שישי. קמים בחמש לפנות בוקר. בחמש וחצי יוצאים לעבר פארק הירקון. בשש אנחנו כבר בחימום בפארק, יחד עם עוד עשרות רבות של אנשים. כבר כיף לי. איזה אווירת ספורט. מתחילים לרוץ, מסביבנו עשרות שהופכים למאות של רצים, הלכים ורוכבים. השבילים רחבים ובלתי נגמרים, יש מים, יש שירותים ויש צל. תענוג אמיתי. בקילומטר ה-11 בערך מתחיל לי שוב הכאב הזה בצד ימין. אני עובר למאה מטר הליכה וממשיך לרוץ עם יד שמעסה את הנקודה הכואבת. מצליח לשמור על הקצב עד לסיום. לסיכום, היה טוב מאוד, השרירים עמדו במעמסה, ורק התופעה החוזרת הזאת של הכאב קצת מדאיגה. אולי אנחנו צריכים לדבר פחות בריצה, לא שאנחנו מדברים המון.
בדיעבד מתגלה לו פרט מעניין – את הריצה בנתניה הזניק לא אחר מחברו הטוב משכבר הימים של דור, בן כיתתו במשך שלוש שנים, בכבודו ובעצמו יואל רזבוזוב. וכך לא יכולה שלא לצוץ לה המחשבה מה היה קורה לו היינו מגיעים בזמן. אולי יואל היה מפנק אותנו באיזה חמש שניות פור על כולם ומשפר את סיכויינו לנצח את הריצה.
זהו, 51 ק"מ שבועיים מאחורינו. שבוע חדש מגיע.
9/10/10 – סוף שבוע שמיני
אני במשבר. ככה נראה משבר. הוא גם מנטאלי אבל הוא בא ממקום פיסי. הכאב הזה בצד ימין לא עוזב אותי כמעט באף ריצה. מתוך ארבע ריצות שבועיות (על אחת דילגתי מתוך מחשבה שעוד יום מנוחה אולי יעזור) בשלוש סבלתי מהכאב הזה וזה מתחבר לריצה בסוף השבוע שעבר. זה כבר הפך לנבואה שמגשימה את עצמה. מתחילת הריצה אני רק מחכה לכאב. מנסה לנשום כמו שקראתי שצריך, עושה מתיחות ייעודיות וכלום. ברוב המקרים זה מגיע אחרי כשישה – שבעה קילומטרים אבל בריצה האחרונה זה הגיע כבר אחרי שלושה. אני מצליח להמשיך לרוץ עם הכאב, בדרך כלל מוריד קצת קצב ואחר כך חוזר לקצב הרגיל, אבל לא רואה איך אוכל למשוך 42 ק"מ עם כזה כאב בצד. אגב, זה לא בא בגלל דיבורים. חצי שבוע רצתי לבד (דור שוב היה ברחבי האימפריה ההאבסבורגית) ועם עצמי אני בוודאות לא מדבר בריצה. לפחות לא בקול רם.
אני נותן לזה עוד שבוע לפני שאחשוב מה עושים.
16/10/10 – סוף שבוע תשיעי
אנסה עכשיו סגנון כתיבה ספרותי חדש, בגוף שלישי, "מספר יודע כל" קוראים לו, נדמה לי, אם אני זוכר נכון משיעורי ספרות. זה יהיה תוך שילוב זמנים ובעצם בלאגן אחד גדול. נסו לעקוב.
אחרי שבוע כזה חלקי ורעוע כמו שהוא עבר, מבחינת ריצות הכוונה, גיבורנו לא יכול להכריז שום הכרזה בסגנון זאת איתה פתח את סיכום השבוע שעבר. מה שכן, בריצות שכן רץ, לא הופיע הכאב בצד וזה כבר משהו. נראה איך יעבור השבוע הקרוב כדי לדעת אם יוכל לצאת שוב בהצהרות מפוצצות (פסקה לא ברורה- מה שהיא אומרת, בקיצור, הוא שלא רצתי את כל הריצות המתוכננות השבוע, אבל באלה שכן רצתי, לא הופיע הכאב).
הם מתחילים את השבוע במרוץ הלילה של נייק בתל אביב. עשרה ק"מ (יש האומרים שקצת יותר), החל בכיכר רבין, דרך אבן גבירול, עד רוקח, משם על הכביש עד גני התערוכה וסיום בתוך פארק הירקון. יחד איתם ירוצו עוד כחמישה עשר אלף רצים, כולם בחולצות נייק לבנות. מראה מרהיב.
ההתחלה שוב עושה סימנים של איחור ופאדיחה קשה. מרים ולירז יוצאות שעה לפניהם. הם, דור ועמרי, בין אם מתוך יוהרה ובין אם בשל יהירות, מחליטים שמספיק לצאת מהבית בחמש וחצי. אמיתי ודנה מצטרפים. עוד ביציאה מכפר סבא לירז מדווחת שהן כבר חנו ובדרך לכיכר. הלחץ באוטו גובר וניטשת בו מלחמת האשמות מכוערת שמאיימת לפלג את יושביו. עשר דקות אחר כך החבורה כבר מחפשת חנייה באזור רידינג והרוחות העכורות ברכב נרגעות. חונים בתוך חניון סגור של אגף הפיקוח שבמקרה המחסום שלו פתוח (מה בדיוק עובר בראש כשבוחרים מקום כזה לחנות בו?).
מתחילים לצעוד לכיוון הכיכר. גשם קל מצליף מלמעלה ובעצם הופך את מזג האוויר לאידיאלי. אם זאת תהיה העוצמה שלו אין בעיה. מסביב המוני לבני חולצות צועדים באותו כיוון. הרחובות כבר סגורים בחלקם ואווירת חג עוטפת את העיר. בדרך חושבים בעיקר על מיקומו של חניון הגרירה הקרוב ביותר בו ניתן יהיה לשחרר את הרכב, ועל מציאת מקום להשתין לפני הריצה.
הקבוצה מגיעה לכיכר, ההומה אלפים. מוצאים את כולם, מחליפים ברכות הדדיות, מוצאים מקום לריקון השלפוחית ועושים חימום. ההזנקה מסודרת, לפי סרטים על היד שמווסתים את ההמונים. פוגשים פה ושם אנשים מוכרים ויוצאים לדרך. הקילומטרים הראשונים מצריכים יכולות ניווט יותר מאשר כושר ריצה. 4 נתיבים פתוחים לריצה ועל אף זאת יש לכל אחד מטר מרובע לתמרן בו כדי לא להכשיל או להיכשל ברגליו של רץ עמית. רצים מהר, יותר מהקצב הרגיל. זה על פי החלטה מוקדמת לנסות לשפר את השיא מריצת העשרה ק"מ שרצנו במרתון תל אביב האחרון. השאיפה היא לרדת מחמישים דקות אבל די מהר מתברר שהקצב לא מתאים, בעיקר בגלל עיכובים מאולצים (למרות שעד הסוף התקווה לרדת מהתוצאה הזאת קיימת). שותים מים בשתי תחנות וממשיכים לרוץ די מהר.
הריצה עוברת בשלום. עוברת טוב מאוד אפילו. הזמן- חמישים ואחת דקות וארבעים וארבע שניות. נרד מחמישים במקום אחר. אבל ישנה שביעות רצון ואף יותר מכך. גם בשל התוצאה, גם בשל החוויה וגם בשל העובדה המשמחת שהכאב בצד לא הופיע.
אוכלים חטיף שמחולק לכולם, שותים הרבה, עושים שחרור, אוכלים קרטיב וגם מעדן. מוצאים את תמר ותחת גשם שוטף של חמש דקות צועדים לאוטו. שם למרבה האושר האוטו נמצא ואף ללא דו"ח וגם אמיתי ודנה כבר שם. חוזרים הביתה מרוצים וטובי לבב. 
מכיוון שאני יוצא לחופש בהמשך השבוע (חזרתי לגוף ראשון. אין לי כוח) אנחנו מעבירים את הריצה הארוכה ליום שלישי. 19 ק"מ. מתייצבים בפארק ברבע לשש, עושים חימום טוב ויוצאים לדרך. האווירה בפארק יוצאת מהכלל ומכניסה אנרגיות מיוחדות. ג'ל אחד לוקחים קצת לפני ואת השני אחרי 45 דקות. כיף לרוץ בפארק. מסיימים ריצה מוצלחת ושוב, בלי כאב בצד. סימן טוב. אולי זה קשור לחימום.
בהמשך השבוע אני מזייף ולא רץ יותר. אני בחופש (בודפשט). דור רץ, לבד. בגדול אני מרוצה מהשבוע, בעיקר מהיעלמות הכאב. אני לא מכריז על סוף המשבר. אתן לזה עוד שבוע ואז אוכל לצאת בהצהרות שוב.
23/10/10 – סוף שבוע עשירי
איכשהו מסתבר לנו שאנחנו בשבוע איחור אחרי התוכנית. מן פשלה שכזאת, במיוחד לאור העובדה שעשינו את שבוע 1 פעמיים כי חשבנו שאנחנו בספייר. לא נורא. נוותר על שבוע אחד.
שבוע של 47 ק"מ מאחורינו. הכל בריצות של לא פחות משמונה ולא יותר מאחד עשר קילומטרים. שוב דור מעביר חצי שבוע בשטחי הקיסרות האוסטרו-הונגרית. את שלוש הריצות הראשונות אנחנו רצים יחד, ביום חמישי אני רץ עם תמר, ומקנח בריצת בדד ביום שישי אחרי הצהריים.
הכאב לא חזר בינתיים. אני מרגיש מעולה עם זה. הביטחון חזר ואני כבר לא חושב על זה כמעט בכלל תוך כדי הריצה. זה מאוד משמח אותי.
בינתיים, בחלק אחר של האימפריה הכנענית, מתאמן לו אחד, רפי רז, בקצב והתמדה מעוררים השראה. הוא עושה את הכל לבד. כשיש שניים אז בימים קשים, כמו למשל השבוע ביום ראשון, עת יצאנו לרוץ בעשר וחצי בלילה, האחד גורם לשני לצאת לריצה, שזה הקטע הכי קשה. לבד לא הייתי רץ באותו ערב. ורפי, אבא, עושה זאת לבד, כך שההתמדה היא קשה הרבה יותר. הוא גם מתחיל לתפעל ג'לים, לקרוא בפורום של שוונג, ולהבין שצריך להתאים את הגוף וכדאי להיעזר בעזרים ובידע שנצבר בדורות האחרונים, ולא לרוץ אולד פשן, כלומר לצאת לרוץ ואללה הוא אכבר. ההתמדה שלו מעוררת את הערצתי. מחזיק לו אצבעות.
סר רנולף פינס, חולה לב בן 59, קבע בשניים בנובמבר 2003, את השיא המדהים של שבע כפול שבע כפול שבע. שבע ריצות מרתון בשבעה ימים בשבע יבשות. סנטיאגו שבצ'ילה (דרום אמריקה) היתה הראשונה, אחר כך איי פוקלנד (אנטארקטיקה), סידני, סינגפור, לונדון, קהיר וניו יורק.
"ארוכה הדרך לטבריה"
פרק שני
4/09/10 – סוף שבוע שלישי
סיכום שבועי קצר – בשלושת הימים הראשונים רצנו ערב. מדובר היה בריצות קצרות יחסית (5,8,5). ריצת השמונה ק"מ אפילו היתה על סף החשיכה וסיימנו אותה בחושך מוחלט שנפל עלינו בשדה. לא חוויה הכי נעימה, אבל פתאום הקצב התגבר, כנראה מהפחד. את היומיים האחרונים של השבוע תיכננו לעשות בבוקר.
שעון מעורר – קבענו ברבע לשש במזכירות, ובשש ועשרים כשהשעון של שיר צלצל, זינקתי מהמיטה וראיתי שהשעון שלי מראה רבע לשתיים בלילה. דור רץ לבד. אני השלמתי בערב.
למחרת, יום שישי, הריצה הארוכה. 11 ק"מ. אני חייב להיות בעבודה כבר בשבע, אז קבענו בחמש ורבע אצל דור בחדר. אני כבר קם לפני השעון, מהלחץ, למרות שהחלפתי בטרייה. חושך מצריים בחוץ, וגם אצלי בלב. לא קל לקום לרוץ בשעה כזאת, ומחשבות אובדניות עוברות בראש. פתאום קופצת לי השורה האלמותית של שלום חנוך- "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר". כמה שזה נכון. בחצי השעה הראשונה רצים על עיוור. לא רואים כלום. ברבע לשש מתחיל להאיר ואז גם הגוף כבר חם, ונהנים מהריצה.
כמה רצנו השבוע? 34 ק"מ. מעכשיו מתחילים לגדול.
למה לא בלוג בלייב? אם לא אשתכנע אחרת, כל מה שכתוב כאן מתפרסם באתר הקיבוץ רק בדיעבד. אחרי המרתון. זאת דילמה די גדולה. מצד אחד, ברור לי שזה יכול להיות מעניין, שונה בעיקר, לגוון את האתר ולהוסיף לו עוד 2-3 גולשים, נוסף על שבעת הקבועים שלו (כולל 3 חברי המערכת…). ברצינות, זה בטח יוסיף עניין לאתר, ואולי אפילו ייצור אצלנו עוד מקורות למוטיבציה ומחויבות (לא שחסר לנו מהשתיים), תמיכה ועידוד.
מצד שני, לא כל כך בא לי. אני רץ כי אני מגשים חלום, אני מאתגר פיסית ומנטאלית את הגוף, אני נהנה, ובא לי שזה יישאר פרטי שלי, שלי ושל המשפחה והחברים שיודעים ומפרגנים. אז עדיין יש התלבטות, אבל כרגע הנטייה היא להמשיך לכתוב, ולפרסם את זה, אם, רק בדיעבד.
ומה בשבוע הבא? השבוע הקרוב הוא מיני מבחן. דור נמצא בחצי השבוע הראשון בחו"ל כך שאצטרך לרוץ לבד. כל ערב יש חזרות לחג המשק שמגיע בסוף השבוע הזה אז אני חייב לרוץ בבקרים, והכי קשה, המרחקים מתחילים לעלות. לא עוד ריצה ארוכה אחת בסוף השבוע, אלא עוד אחת ארוכה למדי בתחילתו, ובכלל, נפל לי קצת האסימון בימים האחרונים, שזהו, הגענו לדבר האמיתי. הריצות יהיו יותר ארוכות מעכשיו והמחויבות תגדל. סיימנו את ההקדמה, ועכשיו מתחילים לעבוד. מקווה שיעבור בשלום השבוע הזה.
11/09/10 – סוף שבוע רביעי
סיכום שבועי – 44 ק"מ נוספים מאחורינו. דור היה בשטחי טריטוריית הרייך הרביעי בשלוש הריצות הראשונות. רצתי לבד, ועשיתי זאת בבקרים כי כל ערב היו חזרות לחג השישים של הקיבוץ. לא קל לרוץ בבוקר, זה כבר אמרנו. לרוץ לבד בבוקר, ריצות די ארוכות (10,8,5), זה קשה עוד יותר, מה גם שחצי השעה הראשונה בחושך מחלט. הכביש הלבן בחושך הוא לא חוויה נעימה, צריך להרים רגליים גבוה כדי לא ליפול או להיתקל בחול טובעני. אחר כך, ברחובות בכפר סבא, כבר יותר מואר, רואים לא מעט אנשים ספורטיביים, והשמש מתחילה להאיר.
אבא הביא לי את הכתבה של עופר שלח מ-2003. כמה חיפשתי את הכתבה הזאת. מסתבר שהוא שמר אותה ושילב אותה במחברת שכתב, ובה כל מיני הגיגים שלו ושל אחרים על ריצת המרתון, הקשר שלה להורות, ועוד ועוד. מי יודע כמה ספרי מגירה יש לו, לאבא. אני יודע על שלושה לפחות, ועוד מחזה. בטוח יש עוד.
אפרופו אבא, גם הוא חזק באימונים. הוא עושה את זה לבד, 100 ק"מ צפונית מאיתנו, ברחובות קרית ביאליק, בשדות כפר ביאליק ובעיקר לאורך חופי מפרץ חיפה, ומצליח להתמיד. אפילו נסע תל אביבה לקנות נעליים, ובינתיים נראה כי הוא מתעתד לעמוד איתנו על קו הזינוק בטבריה. בעיני זה מדהים. לא פחות. אם זה יקרה, הוא יעשה את המרתון הראשון בחייו חודשיים לפני גיל 59.
ביום שישי כבר רצים 13 ק"מ. שוב שיא אישי של מרחק. כמו כל שבוע. תענוג.
18/9/10 – מוצאי יום כיפור, סוף שבוע חמישי
סיכום שבועי – סה"כ קילומטראז' שבועי – 45.5 ק"מ. השבוע מתחיל בריצת ערב של 13 ק"מ. למעשה התחלנו השבוע לרוץ שתי ריצות ארוכות בשבוע, וזה לא כל כך קל מבחינה מנטלית. אחר כך עוד ריצות קלילות של 5, 6.5 ושוב 5 ואז, מגיע סוף שבוע, יום שישי, בו רצים בשש בבוקר 16 ק"מ. מי היה מאמין?.
בריצה של יום ראשון, בקילומטר וחצי האחרונים, התחיל לי באופן פתאומי כאב חד ודוקר בצד ימין של חלל הבטן, מתחת לצלעות. לא משהו שקשור לנשימה כי אז זה מורגש בצד השני. לא יודע למה זה קשור ואיזה איברים מעורבים, אבל זה כמעט גרם לי לעצור. גמגמתי לדור שימשיך, ועברתי לקצב איטי ביותר. אחרי כמה מאות מטרים זה עבר ושוב הגברתי, ואז זה חזר. ככה לסירוגין עד הסוף. לא עצרתי, אבל אם זה קורה בריצה האמיתית, לא יודע איך יוצאים מזה. בטוח צריך לעבור קצת להליכה.
בקיצור, זה קצת הדאיג אותי וחיכיתי לריצות הנוספות של השבוע לראות אם זה חוזר. זה לא חזר עד כה.
הרוקי מורקמי, הסופר היפני הנודע (טרם קראתי את ספריו המומלצים) כתב ספר בשם "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים", ספר שתורגם לעברית ממש לאחרונה. הוא מספר בו על חוויותיו כרץ מרתונים חובב אך מכור. נראה לי ששווה קריאה בתקופה הקרובה.
מדי פעם אשלב אנקדוטות ונתונים מהמחברת שאבא כתב. יש שם דברים מדהימים. למשל, הזמן בו השלים מרתון ההולנדי האן פרנק, בעודו דוחף עגלת תינוק: 3 שעות, 54 דקות ו-36 שניות (21 באפריל 2003).
25/9/2010 – סוף שבוע שישי
כמה? – 45.5 ק"מ שבועי.
למה? – לא ממש ברור.
איך? – הכי פחות ברור.
השבוע מתחיל. רצים ריצות ערב. את הריצה הסמי ארוכה של תחילת השבוע בחרנו לעשות בכפר סבא. 13 ק"מ לפנינו ומתחילים בסביבות שבע בערב. שעון חורף כבר פה אז חושך מלא. מקבלים החלטה גרועה: הסיבוב של ספורטק עד ספורטק דרך טבע הוא 3.2 ק"מ. נעשה אותו 4 פעמים וסגרנו עניין. זוועה. לעשות סיבוב ארבע פעמים רצוף זה שחיקה מנטאלית למתקדמים. אחרי הראשון נכנס דכאון טוטאלי שרק מתגבר עם סיום הסיבוב השני. אתה רואה את אותם אנשים כולל אותו איש חביב, בא בימים, שישב על הספסל וראה אותנו עוברים לידו 4 פעמים. לא יודע כמה הוא מחובר למציאות אבל את החיוך בזוית הפה בכל פעם שראה אותנו הוא לא הצליח להסתיר.
כאילו זה לא הספיק, אני מתיש את דור בשאלות והוא, מסכן, נאלץ לענות ולספר, עד שכמעט שבק חיים לכל חי, ואנחנו כולה בחצי הדרך. הפסקנו לדבר והוא חזר לעצמו אט אט.
עוד גורם לזוועתה של הריצה היה חום ולחות שכבר לא חשבנו שנזכה להם בקיץ הזה. שוב ריצת סאונה. ושוב, לא הבאנו מגבות ומילאנו בזיעה את האוטו של דור (רכב חברה, רכב חברה).
הסיבה הבאה לדיכאון באה ממש לקראת הסוף, במאות מטרים האחרונים עת חזר לי שוב הכאב צד המטריד. כשחזרנו הביתה בדקתי בגוגל במה מדובר. מסתבר שזוהי תופעה ידועה. לא אטריד אתכם בפרטים, אבל בגדול מדובר בכמה רצועות בחלל הבטן שמעגנות את כל האברים הפנימיים שם שמקפצים בחדווה בזמן הריצה, ולמעשה מחברות אותם לסרעפת, שהיא זאת, בין השאר, שבזכותה אנו נושמים. הרצועות האלו נמתחות בעת עלייתה וירידתה וכך נוצר הכאב. יש דרכים להימנע ואני מקווה שהוא לא ישוב.
בהמשך השבוע דור שוב בחו"ל. הפעם אצל עוזריהם. הוא רץ שם, בוינה, על גדות הדנובה את הריצה הארוכה השבועית, 16 ק"מ. אני מצפין לקריות לסוף שבוע, ורץ בחוף קרית חיים – קרית ים יחד עם אבא שלי.
הריצה עם אבא היא תענוג בפני עצמה. כיוון אחד תופסת אותנו רוח צפון מערבית חזקה שמצליפה בפנים ויוצרת אצל אבא משבר כבר בשלושה ק"מ הראשונים. אחרי שהתגבר אנחנו מגבירים קצב ובחזור אנחנו שטים בעזרת הרוח. הריצה בים היא עונג בלתי יתואר. זורקת אותי 15 שנה אחורה לימים בהם הייתי רץ שם בקייצים כמעט על בסיס יומי. אבא מכיר לא מעט צועדים/רצים על החוף. אני לא. ברוב טיפשותי, ולזכר ימים עברו, רצתי יחף. בהתחלה היה כיף אבל אחרי זמן מה החלו כאבים בכף הרגל והרגשתי את היבלות בהיווצרותן. לא נורא. הסיום, שכלל טבילה בים החשוך אל מול אורות העיר חיפה המנצנצים על הכרמל שמולנו היה שווה כל יבלת.
נרשמנו למרוץ נתניה ביום שני הקרוב, 27/9. 15 ק"מ. למה לא? בכיף שלנו.
"ארוכה הדרך לטבריה"
פרק ראשון
11/08/2010 – לפני ההתחלה
הפרטים הטכניים: בעוד 4 ימים, ביום ראשון ה-15/08, אנחנו ,דור ואני, מתחילים תוכנית אימונים לקראת מרתון טבריה 2011 שיתקיים ביום חמישי ה-6/1/2011. http://www.tiberias-marathon.co.il/
מה זה מרתון? ריצה למרחק של 42.195 ק"מ. במילים- ארבעים ושניים ק"מ ומאה תשעים וחמישה מטרים. עפ"י אגדה עממית זהו המרחק אותו רץ בשנת 490 לפני הספירה פידיפידס שהיה שליח אתונאי שרצה להביא את בשורת ניצחון הצבא היווני על הפולש הפרסי בעיר מרתון לעירו אתונה, ומת בשער העיר מיד לאחר שמסר את הידיעה.
הידעת? ב-1965 התקיים מרתון עינת-רמת הכובש.
מה אומרים החבר'ה? "אין לכם מה לעשות בחיים?", "משעמם לכם?", "השתגעתם?", "בשביל מה לרוץ 4 שעות?", "אתם חולים. נקודה".
כמה? 79 ק"ג. פלוס מינוס המשקל שלי לפני תחילת האימונים.
אז למה באמת? הכל התחיל בכתבה בעיתון. בשנת 2003 תיעד עופר שלח את השתתפותו במרתון פריז, כשאביו מלווה אותו באופן צמוד לאורך המסלול בנקודות שונות. תליתי את אותה כתבה על לוח השעם בשקובית הקטנה בה גרנו אז וכתבתי עליה בטוש שחור עבה- 2013. כלומר- תוך עשר שנים אני עושה את מרתון פריז 2013.
אני אדם של חלומות. אני חולם הרבה ובינתיים מגשים רק מעטים מהם. כי הרי אם אגשים מהר את כולם לא יישאר בשביל מה. אז עכשיו נוצר איזשהו מצב בחיים שבו הרגשתי שאולי יש הזדמנות. זה לא שהמרתון תמיד ישב לי בראש וזה גם לא שהתחלתי להילחץ כי אוטוטו 2013 כבר כאן, אבל תמיד חשבתי לעצמי שזאת איזו שהיא פסגה שצריך לכבוש. כמו שאחת מחמשת המצוות שעל המוסלמי לקיים לפחות פעם אחת בחייו היא עלייה לרגל למכה, החאג', כך על הספורטאי החובב לקיים את מצוות המרתון. וכמו שדור אמר, אם נצליח לסיים את הריצה, נוכל, כברי סמכא, להתרווח מול הטלוויזיה בעת שידור המרתון באולימפיאדת לונדון 2012, ולהעביר ביקורת על סגנון הריצה של היילה גבריסילאסי.
זה התחיל להתגלגל לפני חודש בערך. אנחנו רצים כבר כ-8 חודשים, 3 פעמים בשבוע בממוצע, להנאתנו. אני העליתי את הנושא ואחר כך, עקב כך שאני מסיים את עבודתי ב"עדן", החלטתי שאני הולך על העניין. די מהר, והאמת שקצת להפתעתי, דור החליט שגם הוא בפנים. למה להפתעתי? בעצם אין סיבה להפתעה. דור אוהב אתגרים, אוהב מטרות ויעדים ונראה לי שהוא רוצה להוכיח פה משהו לעצמו. לא חשבתי שהוא יצטרף אלי ואני מאוד שמח על כך. זה יהיה הרבה יותר טוב (בכוונה אני לא משתמש במילה קל) לעשות את זה ביחד, להוציא אחד את השני לרוץ גם כשאין כוח ולתמוך ברגעי משבר שעוד צפויים, גם בדרך לטבריה וגם בריצה עצמה. ישנה עוד אפשרות שאבא שלי, שגם הוא חולם מרתון ותיק, ותיק עוד יותר ממני אפילו, יצטרף אלינו גם הוא. זה יהיה בכלל מדהים וחזק.
אז למה עכשיו? כי עכשיו זה מרגיש נכון, וכדי להפסיק לדחות ולהתפשר ולהתחיל להגשים.
איך נערכים? מאז ההחלטה אנחנו די חזק בתוך העניין. מארגנים בשבועות האחרונים כל שבוע כדורסל עם החבר'ה, משחקים כדורגל כל שבוע, עד הודעת הפרישה הזמנית שהגיעה, כי זהו, עכשיו מתנזרים מספורט תחרותי עד ינואר. התחלנו לנבור באתרי ריצה, בפורומים, בחיפוש אחר תוכניות לאימון עבור חובבנים כמונו שרק רוצים לעבור את הריצה, בלי חשיבות לתוצאה. מתוך כמה תוכניות שמצאנו החלטנו ללכת על התוכנית הזאת –
http://www.shvoong.co.il/he-IL/243/2779/
במקביל, פנינו למכר של דור שרץ מרתון ובמקרה גילינו גם את אריאל, אבא של עמית מהגן של יובל, מרתוניסט בעצמו, ובלבלנו לשניהם ארוכות את המוח בשאלות רבות לגבי כל ההכנות. בטח נציק להם עוד בהמשך.
קניית ציוד – בגדים קניתי במגה ספורט- 2 חולצות מנדפות זיעה ושני מכנסי ריצה (הם קצת קצרים מדי, אבל נוחים). נעליים נקנה בשבוע הבא בחנות בתל אביב שהומלצה לנו על ידי אריאל, בה ניתן לעשות התאמה של נעל לפי אבחון כף הרגל. דור גם הזמין שעון דופק מסוג גארמין. גם גרביים לריצה נקנה בשבוע הבא וככה נתחיל הכי חזק שאנחנו יכולים, ולאט לאט נגביר.
איפה רצים? בלילה אי אפשר לרוץ בשדות, ועל הכביש לבית ברל לא הכי בא לי כי זה מלא עליות וירידות ובעיקר מסוכן. נראה איך נתקדם בעניין הזה.
מה עושים – כשצריכים להשתין תוך כדי ריצה? בטח נידרש לסוגיה בהמשך. מאוד מסקרן אם יש פתרונות יצירתיים.
21/08/10 – סוף שבוע ראשון
עכשיו שבת ואני מסכם את השבוע הראשון של התוכנית. הפכנו את שבת ליום המנוחה ככה שנעשה בעיקרון ריצות בראשון – שלישי, מנוחה ברביעי ושוב ריצה בחמישי וריצה ארוכה בשישי. השבוע, מכיוון שדור חזר מהרייך השלישי רק ביום שני רצנו חמישה ימים רצופים. אמנם זה רק השבוע הראשון, אותו נעשה פעמיים, והמרחקים עדיין קצרים יחסית, ובכל זאת רצנו כבר השבוע 33 ק"מ. זה לא דבר של מה בכך עבורנו.
כמה תובנות חשובות בעקבות השבוע– די מהר הבנו שהכביש עד בית ברל הוא לא אידיאלי לריצה, מאוד מסוכן, בעיקר בחושך. אז ביום השלישי כבר עברנו למסלול קרוב בכפר סבא אליו הגענו עם האוטו. יום אחר כך הצלחנו לרוץ באור יום אז רצנו בשדות, שזה בכלל כיף, גם אם קשה. המסלול המעגלי בכפר סבא סביב הספורטק "דרך טבע" ובחזרה מסביב (3.2 ק"מ) הוא חביב ונוח ועל מדרכה כולו.
הימים מאוד חמים השבוע, ובעיקר לחים – מדברים על עומס חום קיצוני מה שהופך את הריצות לסאונה ניידת, לא משנה באיזו שעה רצים. כל מה שלובשים הופך די מהר לרטוב וסחוט, מהחולצה דרך התחתונים ועד הגרביים. אחר כך נכנסים לאוטו של דור ומספיגים גם את הריפוד שבו בניחוחות ורטיבות (לא נורא, בקרוב הוא מחליף רכב). לשבוע הבא ניערך כבר יותר טוב, עם מגבת ובגדים להחלפה.
ריצה עם עוד אנשים – לשתי ריצות השבוע הצטרפו אלינו "אורחים". לריצה אחת בכפר סבא הצטרף, היישר מצבא ההגנה, דן, שגרר אותנו לקצב מהיר מהמתוכנן ולמשבר המנטאלי הראשון. אבל הוא בא עם מכנסיים יותר קצרים משלי ומשך בכך את תשומת ליבם של גברברי כפר סבא במקומי, אז נסלח לו. לריצה אחרת הצטרפו יניב ואמיתי. רצנו בשדות והקרנו עוצמה. היה נחמד.
שעון – התחלנו לרוץ עם הגארמין שדור קנה. זה מדהים השעון הזה. חוץ מלהוציא לך בקבוק מים קרים בריצה הוא עושה הכל. דופק, מרחק, זמן, התראות קצב. הכל. חוויה מדהימה. אחר כך גם אפשר לראות באינטרנט את המסלול, קצב ממוצע וכו'. זה בלתי נתפס, תוך כדי ריצה, שבעצם נשמר קשר ישיר עם לווין כלשהו בשמיים שמודד את המרחק והקצב שלנו ביחס למה שהוגדר לו. זה מדהים כמעט כמו הפעולה הבלתי נתפסת של מכשיר הפקס ומשאיר את הגעת המזוודה ליעדה בטיסה לחו"ל עם קונקשן במקום האחרון באופן מובהק.
קניית נעליים – נסענו לקראת סוף השבוע לקנות נעליים בחנות pro:sport, חנות תל אביבית שמתמחה בציוד לריצה. היתה חוויה מאוד טובה. בהתחלה אבחנו לנו את כף הרגל באופן ממוחשב (שנינו די סטנדרטים, לא משהו יוצא דופן שזה טוב מאוד), אחר כך מדדו לנו את המידה (לדור יש רגל אחת גדולה במידה שלמה מהשניה) והוציאו לנו 4 זוגות שונים לכל אחד לבחירה. אחרי עשרות מדידות, החלפות, ריצה על הליכון, סיבובים אין ספור בחנות, ושוב החלפה, קניתי נעליים מסוג ADIDAS, adiStar Ride 2, ( u43195- זה הקוד, נדמה לי). בנוסף קנינו גרבי ריצה וזכינו להנחה בזכות "היכרותנו רבת השנים" עם עירא מנהל החנות (אריאל, שמוזכר למעלה, יועצנו לענייני ריצה והכנה למרתון, מכיר אותו).
תסמונת ציונה – בנעל שדור בחר, מסוג ברוקס, היתה בליטת פלסטיק, כחלק כנראה מפאק בייצור, שהפריעה לו באחת הנעליים. לכן הוא ייאלץ להמתין מספר ימים עד שיזמינו עבורו זוג חדש. זה זרק אותו מיידית אל העבר, בטענה (ששוב, כמרבית הסיפורים המיתולוגיים שלו, לא ניתן לאמתה משום שרק הוא זוכר אותה) שמספר פעמים בעבר כשכל הילדים קיבלו נעליים מתנה באחד החגים הוא קיבל קופסא ריקה רק עם תחתונים וגרביים כי הנעל במידה שלו לא היתה קיימת והיה צריך להזמינה עבורו.
לרוץ עם בקבוק מים ביד – לי זה קצת הציק ביד. אולי אתן לזה עוד צ'אנס או שאשאיר אותו בדרך ואשוב אליו. לדור זה דווקא היה נוח. לא בטוח שלעצור בברזייה זה יותר טוב. נראה.
את ריצת עשרת הק"מ של יום שישי מסיימים ליד פארק כפר סבא, ספוגים בזיעה, ועם הרגשה שאם ככה מרגישים אחרי עשרה ק"מ, איך אפשר יהיה לסיים מרחק הגדול פי יותר מ-4???
28/08/10 – סוף שבוע שני
איך היה? עוד 35 ק"מ מאחורינו. היה בסדר גמור למרות מזג האויר שעדיין מציק עד מאוד. זו למעשה ריצת סאונה.
ריצות בוקר– יש לי עומס די גדול בתקופה זאת בשעות הערב, לכן רצנו כל השבוע בבקרים. זה ממש לא קל, ההשכמה המוקדמת, ולי בעיקר קשה החשש הזה להעיר את הילדים שעה לפני הזמן. בגלל מבנה הבית אני עובר דרך החדר שלהם וגם השירותים ליד. אז הכל נעשה בדממת קודש וסה"כ עבר בסדר טפו.
להתחיל לרוץ על גבול החושך זה דווקא נחמד. כלומר, אחרי שמגיעים כבר לנקודת הכינוס, עושים קצת מתיחות, מנקים את קורי השינה ויוצאים לדרך. אחרי קילומטר אחד או שניים כשהגוף מתחיל להתחמם אז זה בסך הכל די כיף לרוץ בבוקר.
להתחיל בוקר אחרי שרצת והתקלחת זה הרגשה נהדרת. מהבחינה הזאת ריצת בוקר היא כיף גדול.
כמעט נדרסנו על ידי סוס – בכביש הגישה לקיבוץ, בשש ורבע בבוקר. היה רוכב על הסוס כמובן, שדהר באמצע הכביש, ורכב שעצר בחריקת בלמים כדי לא להתנגש בו, או בנו. יום אחרי חיינו היו קרובים לסיומם בכביש הלבן, בעזרתו האדיבה של שופל עצום מימדים.
הריצה האחרונה, זאת של יום שישי, התארכה לנו. עשינו מסלול מעגלי, היינו אמורים לרוץ עשרה וסיימנו את המרחק קילומטר וחצי לפני הקיבוץ. אז רצנו עוד קילומטר וחצי והיה בסדר גמור. עד כה זה היה המרחק הגדול ביותר שרצתי בחיי. מעכשיו כל שבוע השיא הזה יישבר. שבוע טוב.
המשך בקרוב
מומלץ לצפות – מתוך התוכנית של רפי רשף + כתבה בערוץ הספורט
עדכונים
- חברים שלום, ראשית ברכות ליערה זנגי על הישגיה חסרי התקדים במרתון טבריה, כל הכבוד ובהצלחה באתגרים החדשים שעוד יבואו!
סגירת שנה: לרגל סגירת שנת 2010 ויציאת תקציבי דצמבר אנו מבקשים בכל לשון של בקשה: עובדי החוץ – אנא עשו כל מאמץ להביא את תלושי דצמבר בזמן, תקציבי דצמבר לא יחולקו עד להגשת אחרון התלושים מאחר ומסיבות מס אנו נדרשים לסגור את השנה. כמו כן מסיבה זו קיבלנו הארכה של שבוע המאפשרת לחברים נוספים להפקיד באופן פרטי לקה"ש. חברים המעוניינים בכך צריכים לקבל החלטה עד יום ראשון.
בשבוע הבא מתוכננת אסיפה על תקציב הקהילה ובחירת יו"ר מינהלת הקליטה, היערכו בהתאם.
בברכת שבוע טוב ושבת שלום – נימרוד – בשם הנהלת הקהילה - בקישור הבא ניתן לראות קליפ שהכין אריאל רוזנפלד, שהיה ה"פייסר", מכתיב הקצב של יערה אתמול עד מחצית המרחק, על יערה ובן זוגה, שי. http://animoto.com/play/NDs0jhk6slemrggDVQ77pA
- פה ניתן לראות את אלי אוחנה מדבר על יערה ביציע העיתונות, החל מהדקה ה-5:25 (צריך ללחוץ על הריבוע השני מימין בשורה העליונה, בו כתוב יציע העיתונות). http://www.sport5.co.il/lobbyvideo.aspx?FolderID=59#player
- היום צפויה להיות בערוץ הספורט, כנראה בחדשות הספורט בשעה 19:00, כתבה על יערה.
- מכרז למשרת ריכוז תרבות – לאחר שפנו אלי מספר חברים, עלי להבהיר שעצם פרסום המכרז לא בא ממני ומרצוני לסיים את הפקיד. זהו הליך פורמאלי עליו החליטו בקשר למשרות בקיבוץ, ולכן פורסם המכרז על התפקיד אותו אני נושאת כבר הרבה שנים.
אני, מצידי, רוצה להמשיך בתפקיד ומרגישה שיש עדיין כוחות למלא אותו ויש לי עדיין הרבה מה לתרום. אני אוהבת את התפקיד ולאחר כל כך הרבה שנים עם הקושי והתסכולים לעתים – התרבות , החגים בעיקר הפכו לחלק משמעותי בחיי ובחיי הקהילה – שזורים זה בזה.
הציבור יאמר את דברו, ואני אכבד כל החלטה כמובן.
בברכה,חוה
אלופת ישראל במרתון – יערה זנגי!
מספר שבועות לאחר הזכיה באליפות ישראל בחצי מרתון, השלימה הבוקר יערה זנגי את הדאבל וזכתה באליפות ישראל בדבר האמיתי – מרתון טבריה ה-34! יערה סיימה את המירוץ בזמן של 2:51.54, מהיר יותר ב-17 דקות (!!!) מהישראלית שהגיעה במקום השני, והתוצאה העשירית בטיבה בתולדות התחרות.
כל הכבוד וברכות ליערה ולמשפחה על ההישג המדהים.
כל האתרים הגדולים מדווחים בהרחבה על ההישג, הנה מספר דוגמאות: