רעש

בטבריה היה שקט. בפריז גם. כלומר, חשבתי שהיה רועש – היה עידוד והיתה מוסיקה לכל אורך הדרך והיה את הקסם של העיר הזאת, אבל רק היום, כשרצתי במרתון ירושלים הבנתי כמה שקט היה גם בפריז. תיכף אסביר.

ההחלטה לרוץ בירושלים החלה להתבשל אצלי בסביבות אוגוסט. הייתי קרוב להחלטה לוותר על מרתון לשנה הקרובה. מיכל רק נולדה, הייתי לפני התחלה של עבודות חדשות ושיר עמדה לפני שנת לימודים. שנה לא קלה עומדת בפנינו וכניסה שלי לאטרף של אימונים למרתון לא תוסיף. בנוסף, ידעתי שאחרי שני מרתונים בהם התוצאה לא עניינה אותי, העיקר לסיים, הפעם יש לי גם שאיפות זמניות. ואם יש שאיפות לזמן טוב, צריך גם להשקיע. אז נוותר. ואז דיברתי עם אריאל שאמר מיד – תעשה את ירושלים. כמה פשוט. כמה נכון. מרתון עם עליות שמראש עושים אותו בשביל החוויה. הציפיות יורדות. שיאים לא שוברים בירושלים. אז נרשמתי.

האימונים התקדמו מצוין. ארבעה אימונים בשבוע, קילומטראז' רגוע. התחלתי לשלב עליות ודי מהר הבנתי שמבלי להתכוון אני נכנס לכושר הטוב ביותר בו הייתי אי פעם. ואז גם התחילו הציפיות מעצמי. אבל הכל בקטנה, כי זה הרי ירושלים. רוב האימונים היו עם דור, עד שנפצע, וגם עם טל, וחלק גדול יחסית, לראשונה בקריירה הקצרה שלי, היה לבד. האימונים כללו 2 ריצות הכנה בירושלים על המסלול של המרתון (תודה למארגנים) ו- 2 ריצות עם סה"כ 6 הקפות של המסלול המפרך בהר איתן. די מהר הרגשתי כמו עז הרים שרואה עליה ורק מגבירה.

כמעט בלי פציעות (חוץ מפציעת כדורסל – אידיוט אידיוט אידיוט – לא מתכוננת כשלושה שבועות לפני המרתון שכמעט וגרמה לביטולו עם חשד לסדק בצלעות) ועם התרגשות רבה ומוכנות שיא הגעתי לבוקר המרתון. השכמה בארבע, מקלחת, התרוקנות ויציאה עם דור ברבע לחמש ירושלימה. מזג האויר צפוי על פי התחזית להיות קר מאוד, רוחני וגם גשום. ואכן רבע שעה לזינוק מתחיל טפטוף קל והרוח מצליפה בנו. אני מפוקס. חושש מאוד מהמשמעת העצמית הידועה לשמצה שלי. רק לא להתחיל מהר מדי אני משנן כל הבוקר כמנטרה (ובעצם כל החודש האחרון), ועם יריית הפתיחה אני מתחיל מהר מדי. עמרי תאט. עמרי תאט. אני מדבר לעצמי ולא מקשיב לי. ומסביב כבר מתחיל הרעש הזה. הרעש הזה שהוא כל כך מורגש, וכל כך לא מהסוג המפריע אלא להיפך, רעש נפלא שילווה אותי מעכשיו ועד הסיום.

לאורך כל 42.195 הקילומטרים (ועוד 400 מ' שמראה השעון, בעיקר של תמרון בין רצי חצי מרתון איטיים יותר) אני שומע את הרעש של דפיקות הלב שלי. רעש של התרגשות שרק גובר כשאני מסיים את העלייה להר הצופים ורואה את קצה מדבר יהודה האהוב, מעבר לשכונות המזרחיות (או שמא הן צפוניות) ומיד אחר כך מסתכל לצד השני ורואה משמאלי את העיר העתיקה ואת כיפת הסלע מזדקרת ממנה. רעש של דפיקות הלב, הפעם מדאגה, כשבקילומטר ה-11 חוזר לו הכאב בצד ימין, זה שליווה אותי בטבריה וכבר לא בא לבקר חודשים רבים, ואותו לב שמרעיש בהקלה אחרי קילומטר וחצי, כשאני, בעזרת הפסיכולוג שיושב לי בראש (ותודה לטל הרץ על ההברקה) מצליח שוב לסלק את הכאב ולחזור להתרכז בריצה. הרעש של הגשם. הרעש של הברד המצליף. ושל משבי הרוח העזים. רעשם של מנועי המכוניות בפקק בדרך להר הצופים, ומבטיהם המקללים של הנהגים היושבים בתוכן. רעש הרגליים המכות באחידות באבני הרצפה בתוך העיר העתיקה, רעש הרגל הדורכת בתוך השלוליות ומשפריצה מים לכל עבר. קולות העידוד של הסדרנים, מחלקי המים, השוטרים והצופים בצידי הדרכים שמטריחים עצמם החוצה לעודד ביום קר וגשום.

והנה שוב הלב. מרעיש בעוז, לקראת קילומטר 27. בסוף הירידה אחרי בית הנשיא, אם הכל יקרה כמתוכנן, יחכו לי שם שיר והילדים, יחד עם כל המשפחה שבאה ללוות ולתמוך. והם אכן שם ואני פולט שאגת אושר (מרעישה), נותן כיף לילדים ולהורים וממשיך עם אנרגיות חדשות. והנה העליות של טיילת ארמון הנציב, והפסיכולוג שבראש מרעיש, מדבר ומדבר ומצליח לשכנע אותי להתעלם מהפחד הזה מפני הקיר שבטוח תיכף יבוא כי התחלתי חזק מדי. והוא אכן לא בא. והפסיכולוג, שקיבל מחיר פיקס עבור שירותיו, עובד שעות נוספות בקילומטר ה-38, עם העלייה הבלתי נגמרת שקרובה לשבור אותי, לראשונה במרתון הזה. בריצת ההכנה היא היתה הרבה יותר קלה. וגם העליונת בקילומטר ה-41, בתוך עמק המצלבה, נראית לי כמו טיפוס האוורסט.

אבל אז מגיע הרעש של הסיום, עם ה- 30 מטרים האחרונים יחד עם ילדי שרצים לצידי, והאושר, והקור, והשוק של הסיום. שלושה קילומטרים אחרונים מהגיהינום עברו עלי (מזל שאבא מלווה אותי בהם ושומר על אופטימיות עבורי), ו- 39 נפלאים לפני כן. ריצה מדהימה.

ועוד לא דיברתי על הרעש הכי חזק. אולי זה ישמע מליצי, קלישאתי, אולי בנאלי ואולי גם קצת פאתטי. אבל אני אקח את הסיכון. הרעש הכי חזק לאורך הריצה הוא זה של המשק. כן כן. המשק. של כנפי ההיסטוריה. וזה לא בצחוק. כל צעד בעיר הזאת, תוך כדי ריצה, מעורר בי מחשבות על המקום בו אני רץ. לא הקדושה. ההיסטוריה. כמה שכבות של דורות ואירועים קבורים מתחת לכל צעד שעושות הרגליים האלה שלי. זאת הרגשה שמלווה אותי תמיד בכניסה לעיר הזאת, אבל היום במרתון היא בעוצמות אחרות. וזה היה רעש נפלא, כזה שנותן אנרגיות בלתי מוסברות, כזה שמאפשר לי לסיים את הריצה בפחות משלוש שעות ו- 44 דקות, שיפור של כ- 25 דקות לטבריה מלפני שנה וחצי ושל רבע שעה מפריז של לפני שנה. בקצב השיפור הזה, בחישוב מהיר של מי שחשבון הוא לא הצד החזק שלו (אוהב היסטוריה, כבר אמרתי), אני עתיד להעמיד בסכנה בעוד כשבעה –  שמונה מרתונים את שיא העולם.

תודות: תודה לדור ולטל על אינספור שעות הריצה/דיבור המשותפות. דרך הזיעה והקשיים נוצרות חברויות אמת.

תודה לאריאל רוזנפלד, האחד והיחיד, שהיה לי שוב המאמן, היועץ, המרגיע, המסביר ובעיקר מספק ההשראה התמידי.

תודה לכל משפחתי היקרה שליוותה אותי לכל אורך הדרך וגם היום בקור, בגשם, בברד וברוחות.

תודה למארגני ריצות ההכנה שהפכו הכל להרבה יותר ברור, תודה להר איתן על היותו.

תודה לשיר היקרה מכל. את מה שרציתי כתבתי ואמרתי לך. בלעדייך זה לא היה יכול לקרות.

תודה לירושלים.

תודה לרעש.

עמרי

המירוץ נדחה ל-14/4. פרטים בהמשך.

עם סיומו של חג פורים, שהיה שמח, מבדח וחמים – מילה טובה לכל התורמים להצלחת האירועים. לילדי עורבני והנעורים על ההתגייסות לתכנון, הכנת, הקמת והפעלת התחנות בהפנינג פורים, לצוותים שמובילים ודוחפים (או מושכים)- תודה! ליעל יוגב על ארגון המסיבה, לצוות הבר, לשכבת י"ב 2008 האגדיים, לאלי על העזרה ושיתוף הפעולה, לחנה על האוכל, לעוזי על תרומת הבירה, ולכל מי שתרם מזמנו, עזר, השתתף, נהנה ושמח – תודה ו… רק בשמחות!

פורים 2012 – The Voice

פורים 2012 – הסרט

פורים 2012 – תחרות תחפושות