המון זמן לא עדכנו את הגלריה, אז היום הוספנו גלריה קטנה – חנוכה 2010. מקווים שבקרוב נוכל לחזור לעדכן בתדירות גבוהה יותר.

כרגיל, תודה לעמיקם והארכיון על התמונות.

חברים שלום,
אסיפה לאישור תקציב הקהילה 2011 תתקיים ביום שני או רביעי הקרוב, היערכו בהתאם.
כנס בנים לקליטה בדגש על קליטה בבנייה המרוכזת("פרויקט אמפא") ייערך בשבת הבאה, בשעה 18:00 בבית אליהו. הבנים מתבקשים להתארגן על סידור לילדים (אם יש סבא וסבתא ישמחו…). הורי הבנים מתבקשים להודיע להם בדבר הכנס ולדאוג שהבנים יודיעו אם הם מגיעים ליו"ר מינהלת הקליטה רמי, או לחברי המינהלת האחרים.
תזכורת לעובדי החוץ שטרם העבירו את תלושי חודש ינואר 2011 לעשות כן במיידי.
בברכת שבת שלום ושבוע טוב – נימרוד – בשם הנהלת הקהילה

לחברים שלום
ביום שבת, ה- 19/02/2011, נקיים בבית אליהו כנס בנים לקליטה.פרטים מדויקים על האירוע ישלחו בהמשך. אנא ידעו את הבנים ושרינו את התאריך.
צוות קליטה

חפשו פנים מוכרות בתמונה.

• שלום רב לכולם,
  כפי שבוודאי שמתם-לב, חלק מתשלום הארנונה הוא תשלום ועד מקומי. קיים הסדר בין המועצה ליישובים שהמועצה היא שגובה את מיסי הועד, ומשיבה אותם ליישוב. בניר-אליהו יש מיסוי פנימי של ועד מקומי, ולכן הכספים האלה שמגיעים מהמועצה אמורים להיות מושבים לחברים ולא לתקציב הקהילה. בתקציב שהגישה המזכירות לאישור מוצג במובלע (מאוד במובלע) שהכספים האלה יחזרו לחברים בצורה שווה, ע"י כך שהמיסוי על הועד יפחת בצורה שווה. קיבוץ ניר-אליהו החליט על מיסוי פרוגרסיבי הנובע מהכנסות בגין שכר עבודה. כעת המזכירות רוצה להטיל מס פרוגרסיבי גם לפי גודל הבית, בעוד שעד כה מס הועד היה שוויוני לכל חבר / תושב. דבר זה לא מתאים להחלטות של ניר-אליהו עד כה, ולפי דעתי זו החלטה עקרונית שאיננה יכולה להגיע בצורה מובלעת, בתקווה שהחברים לא ישימו-לב.
  אני מבקשת מהאסיפה הקרובה לדון בזה, ועד שאין החלטה עקרונית חדשה בעניין – כל משפחה צריכה לקבל בחזרה בדיוק את הסכום אותו היא שילמה למועצה האיזורית בסעיף הועד.
  בברכה, נטע בארי
• חברים שלום, בתגובה למכתבה של נטע:
  ארנונת הוועד המקומי הינה מס מוניציפאלי שמטילה המועצה המקומית, לא הקיבוץ – למימון פעולתה של הרשות המקומית. המועצה המקומית מטילה את הארנונה ע"פ גודל הנכס והיא שקובעת כי המס יהיה "פרוגרסיבי". החזרי הארנונה לוועד מיועדים למימון פעולות הוועד המקומי(אצלנו יש זהות וועדים כך שזו הנהלת הקהילה) אשר הואצלו לוועד ע"י המועצה – ולא להחזר לחברים!!! מי שטוען זאת טועה ומטעה. כפי שאנחנו איננו משנים את מס ההכנסה הפרוגרסיבי – אין מקום שהקיבוץ יתערב בשיטת הגבייה של הוועד המקומי. בא"י ישראל הונהגה הארנונה החל מתקופת המנדט הבריטי מתוקפה של פקודת העיריות, ביישובים קטנים ניתנת הזכות לגבות גם ארנונת וועד מקומי על מנת לממן את פעילות המועצה ביישובים, והחל משנת 2011 היא מוחלת ע"פ תקנה גם בקיבוצי המועצה האיזורית דרום השרון. לגביית ארנונה ע"פ גודל הנכס – יש היגיון רב המניח כי ככל שהנכס גדול יותר הוא צורך יותר שירותים מוניציפאליים, יוצר יותר פינוי גזם ואשפה, משורת ע"י יותר חניות ושטחי ניקוז ולכן צורך יותר שירותי טיאוט נוי וגם ביוב. כפי שהפרטת המים הכבידה על בעלי גינות גדולות – כך השתת הארנונה המעודכנת מכבידה על מחזיקי הדירות הגדולות. זו אינה גחמה של הנהלת הקהילה אלא שיטת גביית הארנונה עוד מימי המנדט הבריטי והיא תקפה לכל הרשויות בארץ.
  לכל רשות מקומית ישנו צו הטלת ארנונה, המובא לאישור המועצה המקומית מדי שנה ושנה. צו הטלה זה קובע את הסיווגים והתעריפים לפיהם יחויבו הנכסים בתחום הרשות. כמספר הרשויות בארץ כך מספר הצווים השונים זה מזה. צווי הארנונה מפורסמים בכל רשות ורשות באופן שונה. הדין מחייב את הרשות לפרסם את הצווים בלוח המודעות בעירייה ותו-לא. ישנן רשויות השולחות לנישומים חוברת פרסומית ובה מקצת הסיווגים והתעריפים (כמו שקיבלנו לאחרונה בעלון המועצה).
  עד היום לא חוייבנו לשלם את ארנונת הוועד המקומי כפי שעד 2008 לא חוייבנו לשלם בעצמנו את מס הכנסה, ועד 2009 לא שילמנו בעצמנו את אגרת הטלויזיה. עם הפרטת ארנונת הוועד המקומי(שוב – שלא מבחירתנו) – על החברים והתושבים לשלם את הקבוע לגביהם בחוק הארנונה. כשם שהפרטת אגרת הטלויזיה הביאה למצב בו כל תושב וחבר זכאי להנחות והפטורים האישיים לגביו – כך נכון הדבר לגבי הארנונה. לפני הפרטת אגרת הטלויזיה שילמנו כולנו באופן אחיד את חלק המס – ואחריה כ"א התנהל אל מול רשות השידור בעצמו.
  כעת מדובר בתהליך דומה. בעקבות החיובים הפרטניים פועלים כבר מספר חברים על מנת לצמצם את היקף הסככות והקירוי בביתם, או למימוש ההנחות הפרטניות לגביהם וכך בדיוק צריך להיות. החזר ע"פ תשלום הוועד הנקוב בשוברים אינו מבטיח לקיבוץ כי החברים והתושבים אכן משלמים את הסכום וכי הקיבוץ יקבל את ההחזרים, ולכן אין מקום להתחשבנות פנימית בנושא – מאחר ולא ניתן לעקוב ולאכוף את הדבר, ויעיד הקושי כעת לתקן אפילו את נושא המדידות באופן מרוכז. לא בכדי אין המועצה מעדכנת את המדידות מדי שנה. מדובר בהליך מורכב המלווה בהסגות וערעורים – ובודאי שאין הקיבוץ ערוך להתמודד עימו.
  לפיכך לאחר דיונים סוערים בנושא בהנהלת הקהילה – הוחלט להפחית את מס הקהילה בגובה התוספת המקסימלית לחבר בארנונת הוועד המקומי, כך שגם החבר שהרחיב את ביתו במידה הרבה ביותר(227 מ"ר כולל סככות למי שמתעניין) – אינו נפגע, ומי שביתו קטן יותר – אף מרוויח השנה מהעניין. כך יעמוד כל חבר מול הרשות המקומית – יהיה זכאי להנחות המגיעות לו, ולפטורים הרלוונטיים, ואם ירצה בהפחתת הארנונה – ידאג לפרק סככות מיותרות וליידע את אנשי מחלקת הגבייה. מי שבונה בית גדול צריך לקחת גם את נושא הארנונה בחשבון שיקוליו. אין סמכות בלי אחריות – ולא ייתכן שחבר שיחליט להגדיל את ביתו יצפה כי הקיבוץ יספוג את ההגדלה.
  נתראה באסיפה ביום רביעי – נימרוד בשם הנהלת הקהילה

מתוך אתר עולם הריצה, היום.

הגרובטרון, עדן על המים, מוצ"ש 19/2/11, שעה 20:30. חוויה על גילאית שכולה מסיבה עברית אחת גדולה.
הגרובטרון הם: שירה- דרור אהבה רומם. קלידים- איתמר גרוס. גיטרה- דניאל שהם. בס- גיא תובל. תופים- דקל דביר. חצוצרה- ארתור קרסנובייב. טרומבון- עודד מאיר. סקסופון- עופר פלד. סאונד- דודו שביט. תאורה- לירן יצחק.
7 שנים של פעילות, מאות הופעות שהפכו לשם דבר. "בקיץ הזה", "זה קורה", "צרות טובות", "הכל זהב", "הבחורות ההן","ספירת מלאי","אם יש לך שמש","גלגל מסתובב", "פתאום קם אדם"ועוד רבים וטובים.
בין השירים קטעי הקישור קומיים ואף ניצני שירים מקוריים עם הטאץ' הגרובטרוני האהוב .
הזמנת כרטיסים ומידע כללי:
משרדי עדן: 1800-36-10-10, 09-7647130
"גאגא"- שפת התנועה של אהד נהרין בעדן על המים. פרטים בעדן.
 

ביום רביעי הקרוב, ה-9 בפברואר, ה' באדר א' התשס"א, בשעה 20:30, תיערך בבית אליהו אסיפה. על סדר היום:
א. הצגת דו"ח הביקורת על הקליטה והצמיחה הדמוגראפית(אורח: רון רוזן מבקר הפנים).
ב. אישור תוכנית העבודה של הביקורת לשנת 2011.
ג. אישור מנגנון חלוקת הרווחים.
ד. אישור תקציב הקהילה לשנת 2011.                   
הציבור מוזמן

נעשה את זה בקצרה, כי מי שבעניין בעניין ומי שלא בעניין לא בעניין (משפט עם המון כשלים לוגיים)…

• מתי? בלילה שבין יום ראשון ליום שני החל מ-01:00 בלילה (מה שנקרא AM). המשחק עצמו מתחיל ב-01:30 וצפוי להסתיים בסביבות 05:00 בבוקר. יש אישור קולקטיבי ממזכיר הקיבוץ לא ללכת לבית הספר / צבא / עבודה ביום שני
• איפה? בבית שאליהו בנה (עוד מישהו ישאל למה לא נועלים אותו?) על גבי מסך ענק ובאיכות HD
• מה בתפריט? משחק הגמר של ליגת ה-NFL, הלא הוא סופרבול 45, בין פיטסבורג לגרין ביי
• נו ברצינות, מה בתפריט? כאילו שאתם לא יודעים… המבורגרים Home Made במתכון מנצח שמלווה אותנו כבר כמה שנים טובות. בניגוד להמבורגרים שמחולקים לבתים מדי פעם פה בקיבוץ, ההמבורגרים של הסופרבול גם טעימים…
• עלות? סימלית, אז בבקשה להירשם פה בתגובות, כדי שנוכל להיערך מבחינת כמויות
• התחייבות אישית? נשארים עד הסוף, לא משנה מה התוצאה, לא משנה כמה עייפים, לא משנה כמה קר. מי שיבוא רק לאכול וייעלם בהמשך יזכה להשמצות פרועות באתר הקיבוץ למחרת (יש לנו קשרים עם העורכים)
• שכחנו משהו? אה, כן, לא לחפור בשאלות…

11/12/10 – סוף שבוע שבעה עשר

"שירות לחקלאי צדוק". הדבר הראשון שאנחנו רואים עם כניסתנו לשביל המוביל לחנייה בגן השלושה, הלוא הוא הסחנה, הוא משאית גדולה ועליה הכיתוב הזה. "שירות לחקלאי צדוק". הרבע שעה הקרובה, עד שזוחלים לחנייה, עוברת עלינו בדיון המרתק בשאלה האם מדובר בחקלאי בשם צדוק שמקבל שירות מהמשאית הזאת (ואולי מצי שלם של משאיות שמשרתות אותו) או שמא צדוק הוא הוא זה אשר מספק שירות לחקלאי, כל חקלאי שרק ירצה בשירות שכזה. מצדוק.

אבל הקדמנו פה קצת את המאוחר. מה מעשינו בסחנה? לזה נגיע עוד מעט. לפני כן עובר עלינו שבוע סולידי. לא הרבה דברים מיוחדים קורים בו, מלבד העובדה שבבוקר יום ראשון, אנחנו רצים בשעה רגילה (לא זוכר אם שש וחצי או שבע), מזג אויר קריר בחוץ ועשרה קילומטרים לפנינו. אני מתחמם במזכירות ומחכה לדור שלפתע מופיע עם הטייץ הארוך שקנה באחת מגיחותיו לחו"ל. המראה מרשים ומקצועי עד מאוד, ומתברר גם כמיותר. אחרי שמתחממים חם למדי.

יום אחרי אנחנו מתנסים לראשונה בריצה בגשם. רוב ריצת אחת עשרה הק"מ של יום שני עוברת ברוח קלה ומזג אויר חורפי, כאשר לקראת הסוף, אולי 2 ק"מ לפני הקיבוץ, תופס אותנו גשם חזק למדי שתוך שלוש דקות הופך את כל הבגדים לספוגים, המכנסיים והחולצה נדבקים לגוף וההרגשה קרירה ושונה. אנחנו דווקא מרוצים מזה כי צריך להתרגל לריצה בגשם באימונים. מי יודע איזה מזג אויר יהיה בטבריה בינואר ואנחנו צריכים להיות מוכנים להכל. לרוץ בגשם זה לא אידיאלי, אבל גם לא סוף העולם.

בשלישי בשש בבוקר אנחנו כבר רצים בפארק. 16 ק"מ. לא דרמטי. הריצה עוברת בנעימים. באמצעה מתעורר ויכוח האם האישה שעברה מולנו היא ג' יפית. אני סבור שכן ודור טוען בנחרצות שלא. עודנו מתווכחים ללא הכרעה אנחנו מוצאים את עצמנו רצים מול עמוס מנסדורף. על כך אין ויכוח. גם לא על העובדה שיחד עם יעל ארד שרצה לידנו בשבוע שעבר הוא משלים צמד של ספורטאים מוערכים עד מאוד. עשו משהו בחייהם, השניים. אני תוהה האם גם עמוס כתב בבלוג שלו על מפגשו איתנו.
יום שישי. חצי מרתון בית שאן, או בשמו במלא, אליפות ישראל בחצי מרתון – עמק המעיינות. ערב קודם אנחנו אוכלים את ארוחת הפסטה בולונז המסורתית. ברבע לשבע בבוקר יוצאים לכיוון העמק. עשרים שנה לא הייתי באזור הגלבוע. מתבייש לומר אבל זאת כנראה האמת. אני מאוד מתרגש לעבור מתחת לרכס הרי הגלבוע, ליד הקיבוצים גבע, יזרעאל, עין חרוד, תל יוסף, בית השיטה, חפציבה, בית אלפא ניר דויד וגם שדה נחום ומסילות.

בפקק לפני הכניסה לחנייה אנחנו נתקלים במשאית הנ"ל. למה פקק? כי השנה נרשמו לריצה מספר שיא של למעלה מ – 2500 רצים. אוירת חג. פוגשים בחנייה את משפחת תרצה ווייצמן זנגי שבאו ללוות את יערה. היא מתחרה ומועמדת לנצחון. כך שמענו. עוד אנחנו פוגשים בחנייה את רפי רז. הפלאח מהקריות דווקא נראה היום ספורטיבי מתמיד וזאת בעזרת הטייץ החדש שרכש יום קודם לכן, משקפי השמש והבנדנה. לוקחים מספרי חזה, מצטלמים, מתלבשים והולכים לעשות חימום.  בתמונה: המועמדים לפודיום.

לפני החימום נפרדים מרפי. הוא עוד מספיק לשלוח לי הערה פסימית לפיה הוא לא מבין למה בא עד פה. יכול היה לעשות את האימון הזה בים לבד. יחד עם הכוונה שהעלה בתחילת השבוע לרוץ פה שני סיבובים וכבר לסיים עם סיפור המרתון, אני מסיק שהוא באיזה משברון מנטאלי. דווקא עכשיו. דווקא כשהסיום קרב. קובעים להיפגש בסוף הריצה. "נחכה לך", אני אומר לו.

דור מתרגש לראות את טל אנגלנדר מהישרדות בזמן שאנחנו עושים מתיחות. מלא חיילים מסביבנו מכל מיני חילות. הרבה קבוצות ריצה מאורגנות, עם חולצות מרשימות. אנחנו כבר מצאנו את הלוגו שלנו למועדון הרצים שהקמנו. אני לא יכול לחשוף אותו עדיין.

לקראת הזינוק אי אפשר להתעלם מהכרוז הנעים, איש מבוגר, ששולט בעניינים, מרכז את הרצים, מספק פרטים על המסלול ועל העמק ומזניק את המקצים. מחפשים למי הוא דומה ומגיעים למסקנה שזהו פיני של העמק.

זינוק. מתחילים לרוץ. קצת צפוף בהתחלה אבל אחר כך נפתח. מסלול נחמד. מישורי. עוברים ליד חפציבה, בית אלפא, בית השיטה, שדה נחום, בתוך העיר בית שאן, מסילות, ניר דוד ומסיימים בנקודת ההתחלה בגן השלושה. מזג האויר מאיר לנו פנים פחות או יותר. המדינה מתכוננת לסוף שבוע גשום וחורפי ראשון השנה אבל פה עדיין שמש ואפילו די חם. אין תלונות. תחנות מים מלאות עם ילדים חביבים, המוני רצים בכל הקצבים. במהלך הריצה אני חושב על אבא. מקווה שהולך לו טוב. אנחנו בקצב טיפה יותר מהיר מהרגיל אבל לא מתפתים להאיץ למרות שהגוף מרגיש שאפשר. כמעט ואין מעודדים לאורך המסלול. פה ושם כמה ילדים בכניסה לקיבוץ. איזה משפחה עם שלט "סופר אמא". קצת סקרנים. אותי זה מאכזב. אני אומר לדור שאם אני גר ליד מירוץ כזה וזה תלוי בי, אני עושה הכל כדי שכל מערכת החינוך, הגנים, הענפים, כולם יוצאים לכביש ומעודדים. חינוך לספורט ולתרבות ספורט. אין הרבה דברים יותר חשובים מזה. בשיא הרצינות. לא יודע למה זה לא קורה פה בעמק.

בקילומטר השמונה עשר אני שואל את דור כמה זמן אנחנו רצים. שעה וארבעים וארבע דקות התשובה. חישוב מהיר בראש אומר שכדי לרדת משעתיים אנחנו צריכים לעשות את שלושת הקילומטרים הנותרים בפחות משש עשרה דקות. כלומר להגביר די משמעותית. אני מעלה את הנקודה בחשש. דור מאוד קפדן בעניין השמירה על הזמנים ועבודה לפי התוכנית. לכן אני מיד מסייג את דבריי ואומר שלא כדאי. יש לנו את הקצב שלנו שלפיו אנחנו מתאמנים. בטבריה אנחנו רק רוצים לסיים. לקראת פריז, אם נמשיך, ננסה לשפר גם את הזמנים. אבל לא עכשיו. ולא כדאי עכשיו להגביר כי זה רק יסכן את הגוף, פחות מחודש לפני המרתון. לא כדאי להיפצע. אם חס וחלילה ניפצע בגלל שניגרר עכשיו להגברת קצת מיותרת לא נסלח לעצמנו. דור מסכים עם כל מילה שלי. מחליטים פה אחד לא להגביר ולשמור על אותו קצב. לא מסיימים את המשפט ובו זמנית שנינו מתחילים להגביר.

יאללה. להיפצע. לא להיפצע. כן להיפצע. חארטה. יש הזדמנות לרדת משעתיים בחצי מרתון. הולכים על זה. הקצב הוא עכשיו חזק יחסית למה שאנחנו מורגלים. פחות מחמש דקות לקילומטר. רצים מהר. מרגישים טוב. מבסוטים מזה שרצים מהר ומרגישים טוב. מרגישים עוד יותר טוב מכך שמבסוטים ורצים יותר מהר. לפני הסיום מגבירים עוד קצת. סיימנו. שעה, חמישים ותשע דקות ושלושים ואחת שניות. יפה. מאוד מרוצים. תוואי המירוץ:

מקבלים בקבוק מים, אשכולית טעימה. דור הולך לאוטו להביא בגדים ארוכים. אני פונה לתור להחזרת מספרי החזה ולקבלת חולצת המירוץ והמדליה. פתאום אני רואה את אבא. הוא כבר עם השקית. איך הספיק? מסתבר שרפי רז, בחצי המרתון הראשון בחייו, קצת לפני גיל חמשים ותשע, סיים שתי דקות לפנינו. שעה חמישים ושבע. מדהים. אני בשוק. הוא במצב רוח מצוין עכשיו. אנחנו נפרדים. אני נכנס לתור הגדול ומביא את ערכת המשתתפים. אנחנו חוזרים לאוטו ומתחילים בנסיעה הביתה. בדרך מדברים בטלפון עם אבא. הוא נשמע מבסוט עד מאוד. אני כל כך שמח בשבילו. זה העלה לו את הביטחון העצמי. עכשיו הוא כבר חושב לרוץ איתנו את המרתון. מדהים. אחר כך עוד קינח בטבילה בסחנה. למה לא הצטרפתי?!?

מגיעים הביתה קצת עייפים ומאוד מרוצים. די מהר מגלים שיערה ניצחה בתחרות הנשים והיא אלופת ישראל בחצי מרתון. איזה כבוד. איזה קצב. פחות מארבע דקות לקילומטר. לא אנושי כמעט. שאפו גדול והרבה כבוד ליערה. אנחנו נתראה בטבריה כנראה.

בהמשך היום מתפרסמות התוצאות באינטרנט. דור ממהר לשלוח לי מייל:" לא מבין איך אתה מקום 1590 ואני 1591, למרות שעשינו אותו זמן. כנראה בגלל שאני מזרחי".

18/12/10 – סוף שבוע שמונה עשר

חזיר – "כינוי גנאי לאדם המעורר גועל". (מילון אבן שושן המרוכז, עמוד 297).

מים –  "…נוזל שקוף חסר צבע וריח…המים תופסים חלק חשוב במבנה גוף החי והצומח. משמשים למזון ולמשקה…". (מילון אבן שושן המרוכז, עמוד 509).

"חזיר מים" – תיאור מדויק למה שנהיה מדור הורביץ בתקופה האחרונה. הוא שמע וקרא שבריא לשתות הרבה מים. המומחים ממליצים על 4-3 ליטרים ביום. הוא גם אוהב מים. אז הוא מיישם את זה, ושותה בכל הזדמנות. הרבה. וגם מטיף לי, בעדינות אמנם, על חשיבות השתייה. אז יום אחד החלטתי לנסות. מהבוקר שתיתי ושתיתי ואחרי כמה כוסות ביליתי את המשך היום בהליכה להתרוקן בשירותים בתדירות של כל חמש דקות. ואין פה הגזמה. הגוף שלי סימן לי שהוא פשוט לא צריך כל כך הרבה נוזלים.

אז מה היה לנו השבוע? שבוע לא קל עבר על כוחותינו. זה התחיל בתחילת שבוע סוער עם גשם בלתי נגמר ורוחות קיצוניות. אין ממש חשק לרוץ. בנוסף, אלעד מקיא משבת אחר הצהריים. מקיא בלי להפסיק וכתוצאה מכך מתייבש ומתאשפז ביום שני בערב ליומיים של אינפוזיה בבית חולים. אני לגמרי לא בפוקוס של ריצה. אין זמן. גם לא מצב רוח. למרות זאת אני חושב על הריצות ומרגיש שאני חייב לחזור לעניינים במהרה. לכן, כשחוזרים ביום רביעי בצהריים מבית חולים הדבר הראשון שאני עושה הוא לשים נעלי ריצה ולצאת לשדה לשמונה קילומטר בבוץ. הרגשה מעולה. לא היתה ברירה.

במקביל, גם לדור יש קצת בעיות בעבודה שהופכות, יחד עם העזרה הרבה שהוא עוזר לנו עם יובל, גם את השבוע שלו לקשה עד מאוד. בקיצור, לא רצנו את כל הריצות אבל אלה ריצות קצרות יחסית ובסופו של דבר הפסיד כל אחד מאיתנו ריצה אחת של 5 ק"מ. בקטנה.

בשורה משמחת נוספת שמגיעה ביום רביעי, יחד עם השחרור של אלעד הביתה, היא העובדה שאבא מסיים את ריצת 34 הקילומטרים שלו בהצלחה מרובה. הזמן שלו מצוין, כבר יותר מהיר משלנו. הוא נוסע בבוקר לטבריה, מודד 17 ק"מ על מסלול המרתון, מטמין בקבוקי מים בדרך ועושה הלוך חזור את הריצה המסכמת הארוכה האחרונה לפני המרתון שם. אני מאושר בשבילו. הוא מסיים בטבילה בכינרת הקרה. את המרתון הוא כבר ירוץ איתנו. לפחות בהתחלה, עד שישאיר לנו אבק.

אנחנו מתכוננים ל"מסכמת" שלנו. בפורום הריצה באינטרנט אנחנו נרשמים לריצה שמארגנים כמה חבר'ה בשבת באזור גבעת עדה. חשבנו לעשות את הריצה הארוכה האחרונה שלנו על המסלול בטבריה, אבל בגבעת עדה מבטיחים תחנות מים והרבה משתתפים. נשמע מפתה. בשישי בערב אוכלים פסטה ובשבת בחמש ורבע כבר יוצאים לדרך.

הכביש ריק לחלוטין. עוד חושך בחוץ. מגיעים לכניסה לגבעת עדה ועל הכביש עומד מישהו עם פנס ראש ומפנה אותנו לדרך עפר העוקפת את כפר גליקסון. פה כבר נוסעים לאט, רכבים מלפנינו ומאחורינו. פנס נוסף מכוון אותנו לחניה. חונים, מתלבשים טוב והולכים לנקודת הכינוס. בריכת כפר גליקסון. קפה, תה, כיבוד קל. עשרות רבות של רצים כבר מתאספים. תדרוך קצר וכל אחד יוצא לחימום. בשש וחצי בדיוק הזנקה.

המסלול מתחיל בכשני ק"מ בדרך עפר. בסופה מגיעים לכביש ממנו הגענו. על הכביש שני סדרנים מתנדבים עוצרים בשבילנו את התנועה הדלילה. הם יהיו שם לאורך כל הריצה. אחר כך רצים על כביש עד שמגיעים לתשעה ק"מ וחוזרים חזרה. את המסלול הזה עושים פעמיים. סה"כ 36 ק"מ. אנחנו רוצים לעשות 34 אז בפעם השניה מסתובבים אחרי 8 ק"מ.

הכל מתוקתק. כל 3-5 ק"מ תחנת מים. 30 מ' לפני התחנה יש פח גדול לזרוק בו את העטיפה של הג'לים, וכך דור לא צריך לזרוק לרצפה. בתחנה מחולקות כוסות מים וכוסות עם משקה איזוטוני, הכל בידי אנשים חייכנים ומעודדים. בתחנה אחת יש גם בננות וג'לים שמחולקים לכל דורש. בנוסף, בכל תחנה יש ארגז לזרוק בו את השכבות העליונות של הביגוד אחרי שהגוף מתחמם. הארגזים מחכים לנו אחר כך בנקודת הסיום. אחרי כל תחנה פח נוסף לכוסות הריקות. אף אחד לא מעיז לזרוק מחוץ לפח.

לאורך הדרך חביות עם סימוני ק"מ. אנחנו מסתכלים קדימה ואחורה. נחשול של אנשים שבאו בבוקר קר של שבת ופשוט רצים שעות. אווירה מדהימה. הקצב שלנו מהיר יחסית. בין 5:45 ל-5:50 לק"מ. משביע רצון. אני מרגיש מצוין. בדיעבד מסתבר שדור פחות. קשה לו וכואב לו בנקודה מסוימת באזור התחת. זה לא ניכר עליו בריצה. מדברים לעיתים, נהנים מהמוסיקה שיש בחלק מהתחנות, מתוך רכב פתוח העומד בצד.

במהלך הריצה אנחנו נזכרים שבדרך לפה היינו די רדומים. כל אצן חובב שמכבד את עצמו צריך שיהיה לו איזה שיר מעורר. משהו שיכניס בו אנרגיה. אנחנו רצים בלי מוסיקה באוזניות. אבל לאחרונה מה שמעיר אותנו בדרך לריצה הם שני שירים- שירו האלמותי של הזמר האגדי חיים משה – "הקולות של פיראוס", ושירו של שלמה ארצי מתוך הופעה- "נבראתי לך". דור שם את חיים משה באוטו ואנחנו שרים בקולי קולות ומתעוררים לחלוטין. שיר ענק. במהלך הריצה אנחנו חושבים לפנות לחיים משה ולבקש שיבוא לשיר לנו במרתון עצמו בלייב. השיחה בטח תישמע כך: "שלום, חיים משה?". "כן. איך אני יכול לעזור?". "תגיד, אתה עושה חתונות, בר מצוות, מרתונים?". אנחנו בטוחים שיסכים. שוקלים גם פנייה לשלמה ארצי.

באחת מתחנות השתיה, אחרי 23 ק"מ ריצה, אנחנו שומעים את "בגלל הרוח" בביצוע לאה שבת. שיר מעורר השראה בפני עצמו. מחליטים שהוא השיר של הק"מ ה-23. הוא גם מאוד מאפיין את מזג האויר בריצה. שמש נעימה אבל רוח אדירה. ממש חזקה, בפנים, ומקשה על הריצה. אבל זה אימון טוב לטבריה.

מגבירים קצת לקראת הסוף ומסיימים את הריצה. 34 ק"מ. הכי הרבה שלנו אי פעם. אני מרגיש מצוין. השרירים כואבים אבל טוב לי. לדור פחות. כואב לו. הקצב טוב, 5:47 לק"מ, קצת יותר משלוש שעות ו-17 דק' של ריצה. עושים שחרור בנקודת הסיום. פה כבר מחכה פריסה מהסרטים. לחמניות, מיצים טבעיים, ממרחים. אני לא רואה כלום. מול עיני רק לחמניות טריות ושוקולד למריחה. אני רואה את השחר העולה ומאבד כל שיקול דעת. שתי לחמניות נגמרות במהירות השווה לקצב שיא עולם. עושים שחרור יסודי, מתיחות, וצועדים לאוטו.

בדרך לאוטו עובר מולנו מישהו ואומר לנו בקול רם, ספק כועס, ספק מתלוצץ, "לא הפסקתם לדבר כל הריצה". אנחנו צוחקים ואני עוד עונה משהו, לא זוכר מה. אחר כך הגענו למסקנה שהוא היה כעוס. לא נורא. אין על מה להתנצל. דור אומר שהטבענו חותם בריצה. בעוד 30 שנה, אחרי 60 מרתונים, אולי נהיה מוכרים בעולם הריצה כזוג המדבר.