20/11/10 – סוף שבוע ארבעה עשר

70 ק"מ מאחורינו. זה הכי הרבה שבועי עד כה. יהיה רק עוד שבוע אחד בתוכנית שיהיה בו יותר.

בתחילת השבוע שמים בשנית פעמינו תל אביבה לחנות פרו ספורט על מנת לקנות זוג נעליים נוסף. מודדים שוב את מידת הרגל, מודדים הנעליים, מבקשים ומקבלים את הנחת עירא וחוזרים הביתה שמחים וטובי לבב. אבל איך אפשר בלי תסמונת ציונה? דור מגיע הביתה ומגלה שהנעל הישנה שלו היא במידה אחת יותר גדולה מזאת שלקח. "לא הרגשת את זה בחנות כשמדדת?" אני שואל. "הרגשתי קצת צפוף אבל חשבתי שזאת המידה". למחרת הוא זוחל חזרה בבושת פנים לחנות ומחליף מידה. הוא קונה גם טבליות מלח ומנסה אחת בריצה הארוכה של השבוע. זה אמור להשלים מלחים שאובדים בהזעה. בהמשך השבוע ישמע שהג'לים מכילים את מה שהגוף צריך גם מבחינת המלחים.

ביום רביעי דור טס (לא נכון! טיסה?! דור?!) למולדת הקיורטוש והגולאש, הלוא היא? נכון. אז כדי להספיק לרוץ ארוכה ביחד אנחנו מקדימים אותה ליום שלישי. 29 ק"מ לפנינו. זה כבר בליגה של הגדולים. יוצאים בארבע וחצי לפנות בוקר (אחרי סצנה לילית של יובל שכמעט גורמת לי לבטל את הריצה). הדרך כולה בערפל. לא רואים כלום ממטר. בחמישה לחמש אנחנו בחניון החשוך והמפחיד של חוף הצוק. חמש וחמישה יוצאים לדרך, מקיפים את הסי אנד סאן דרך הכביש ומתחברים אחרי שני קילומטרים וחצי לחוף תל ברוך ולטיילת שתוביל אותנו משם ועד ליפו בואכה בת ים. אחרי נמל יפו מתרחקים טיפונת מהחוף ומיד חוזרים אליו בשביל לפגוש לראשונה את הטיילת היפהייפיה של יפו. היא די קצרה והסוף שלה מתקיל אותנו כשעוד חסר לנו בערך קילומטר אחד לפני שמסתובבים. עולים לרחוב הבעש"ט ביפו ורצים בסמוך למסגד בזמן תפילת הבוקר. גם פה אנחנו מרגישים שהטייץ לא משחק לטובתנו. מתחילים לחזור. בטיילת עבדו הממטרות וגרמו לשלולית על המדרכה. אנחנו לא מבחינים בה והגרב נרטבת. דור פולט בטבעיות – "נו באמת, חולדאי!". לטוב ולרע, בעיקר לטוב, חולדאי הוא הכתובת שלנו בתל אביב. אנחנו מאוד מרוצים מהטיילת ורק חושבים שעוד מספר ברזיות לאורכה היו הופכות אותה למושלמת.

מסיימים את הריצה בהרגשה מאוד טובה. החולצה רטובה בשל הלחות שנובעת מריצת ערפל, אבל אנחנו אחרי כמעט שלוש שעות של ריצה ובהרגשה שאם עברנו את זה אנחנו כבר יכולים לרוץ מרתון.  הנה המסלול:

אקט הסיום של השבוע היא הרשמה שלנו למרתון פריז בעשרה באפריל. יש אפשרות ביטול ואנחנו רוצים לשמור את האופציות פתוחות. מי היה מאמין.

בעת העתיקה נהוג היה להשתמש ברצים בעלי כושר אירובי מפותח להעברת הודעות, בשורות וכיוצא בזה. מפורסמת ריצתו של איש בנימין, מאבן העזר לשילה כדי להודיע על המפלה הגדולה של בני ישראל במלחמה עם הפלישתים (שמואל א', ד', 12-13). המרחק בין אבן העזר (ממזרח לאפק ליד מקורות הירקון) לשילה הוא מרחק מרתוני. בראשית שנות ה– 70, ארגן שם יצחק ברא"ז תחרות מרתון בה ניצח דני משרקי.

27/11/10 – סוף שבוע חמישה עשר

שבוע של הורדת עומסים עבר, ועכשיו אנחנו לפני תחילתו של השבוע הכי עמוס בתוכנית, מבחינת קילומטראז' כמובן.

הדבר הכי דרמטי שקרה לנו השבוע הוא שדור לא טס לחו"ל. הריצות היו קצרות יחסית ועברו בנעימים. את הריצה הארוכה עשינו ביום שישי בשתיים וחצי בצהריים במסלול חדש מבחינתנו. יצאנו מהמועצה האזורית דרום השרון לכיוון מחלף קסם דרך השדות ועד פארק מבואות הירקון שם הסתובבנו אחרי שמונה ק"מ במטרה להשלים 16 ולקבל את פני השבת בנחת. אלא ששתי רעידות אדמה בסולם בינוני קרו לנו באותה הריצה.

האחת – אחרי שחצי ריצה אני מתייהר על דור בנוגע לניווטים ועולב בו ללא רחם על כך שאינו יודע מימינו ומשמאלו (לא כיף לרדת עליו כי הוא מודה בכל, לא מתווכח) אנחנו מסתובבים ומתחילים לחזור ואז מפספסים פניה אחת נכונה וחוזרים לנקודת ההתחלה בדרך שונה (לא איבדנו את הכיוון חלילה (!), פשוט בין הנתיבים החקלאיים הרבים יש מלא שבילי ריצה) שמקצרת לנו את הריצה בשני ק"מ תמימים. 100 מטרים לסוף אני מביע בקול רם את חוסר החשק שלי להשלים שני ק"מ בתוך המועצה או ע"י ריצה הלוך ושוב לאנשהוא, בציפייה לכך שדור, שהוא הקפדן שבינינו ובדרך כלל לא מוותר על מטר ריצה, יחזירני לתלם ויחליט שממשיכים. להפתעתי כי רבה היא, עולה מכיוונו הנהון הסכמה מלווה בצמד המילים היקרות – "לא נורא". מוותרים על שני הקילומטרים החסרים ומבלים כעשר דקות בלהסביר אחד לשני למה זה לא נורא, וזה בסדר, וזה לא סימן לבאות, וזה לא משבר, ולא ויתור, ואין לזה משמעות, וגם ככה בשבוע של חצי המרתון אנחנו עושים חמישה קילומטרים יותר מהתוכנית, ואין פה שבירה כללית ולא תהיה לזה שום השפעה על המרתון. הכל בסדר. תיכף שבת.

אבל רעידת האדמה הזאת היא כאין וכאפס לעומת הרעידה השניה. רעידונת ממש. דור מחליט לקחת ג'ל אחרי עשרה ק"מ. (אגב, אין לנו מים. זה חיסרון קשה של המסלול הזה שסך הכל הוא מאוד נוח ונעים). דור לוקח את הג'ל בזמן שאני עוצר להשתין. חוזרים לרוץ ופתאום אני קולט במוחי את מה שעיניי ראו לפני שניה וסירבו לקלוט ברגע הראשון. בטבעיות לא אופיינית הוא שותה את הג'ל, שבא בתוך שקיק עטיפה שכזה, ומשליך את העטיפה לצד הדרך. את 20 הדקות הבאות אני מעביר בלסנוט בו על מעשהו (וגם את כל ארוחת הערב המשפחתית מאוחר יותר באותו ערב. חנה לא יודעת איך להתמודד עם הכשל הזה בחינוך שהתגלה לו לפתע. דור ממהר להעביר את נושא השיחה באמצעות איזה כנס שהמציא של משפחות הורוביץ מכל הארץ). הוא מתבייש קצת בעצמו אבל פוטר את העניין באיזה טיעון גזעני שאחסוך מהקוראים העתידיים.

שאלה שעולה אחרי הריצה היא לגבי הקצב שלנו. בתחילת הריצה דור צריך להאט אותי כל הזמן. אני מרגיש שקל לי ושאני יכול להגביר בקלות. דור גם מרגיש כך אבל חושב על ההמשך ואז אכן הרבה פחות קל. אני חושב שאולי כדאי לנו להחליט על קצב מהיר קצת יותר (קבענו קצב 6 ד' לקילומטר, למעשה אנחנו רצים בממוצע בסביבות ה – 5:50). דור טוען שלא. לא עכשיו. בוא נעבור את טבריה ואז אולי לקראת פריז. בגדול אני מסכים. רק שלפעמים יותר קשה להאט מאשר להגביר.

מאיפה הגיע המרחק הזה של 42.195? הרי זה לא המרחק המדויק בין מרתון לאתונה. למעשה זה "תרגום" מ – 26 מייל ו – 385 יארד, מרחק שנקבע באולימפיאדת לונדון 1908, כאשר המארגנים שינו את נתיב הריצה כדי שתעבור ליד ארמון המלכה.

באמצע השבוע אנחנו נרשמים לחצי מרתון בית שאן, עמק המעיינות ליתר דיוק, תחנת חובה בדרך לטבריה.

04/12/10 – סוף שבוע שישה עשר

73. זה מספר הק"מ השבועי שעברו תחת נעלינו. כמעט שבע שעות וחצי של ריצה. זה השיא של תוכנית ההכנה למרתון. תהיה עוד ריצה אחת בודדת ארוכה מאוד אבל בסך הכל השבועי הכללי מפה אנחנו רק בירידה.

את הריצה הארוכה של השבוע, 32 ק"מ, אנחנו עושים ביום שלישי. ערב קודם הסופרקלאסיקו. קונצרט של ברצלונה. אנחנו בהתלבטות קשה אם לראות את המשחק עם החבר'ה או ללכת לישון מוקדם. מחליטים לראות. רואים אצל צפ. דור פורש במחצית. אני מתחיל לנקר ופורש בדקה השמונים אחרי ארבעה גולים. שותה בירה אחת והרבה מיץ במהלך הערב והולך להשתין כל 10 דק. זה עוד יתנקם בי.

ארבע בבוקר השכמה. חמישה לחמש אנחנו כבר בחניון הדר יוסף. בחוץ חשיכה מוחלטת. קר מאוד. מתחילים לרוץ בחמש וחמישה. הפארק חשוך. אין כמעט נפש חיה. הפחד על חיינו מכניס אדרנלין לגוף. דור כבר מערב קודם עם אלרגיה חריפה שגורמת לו לדמוע כתינוק. הוא מוצא הצדקות לדמעותיו תוך כדי ריצה. הראשונה היתה העובדה שחצינו את הפארק כולו בחשיכה מוחלטת וכמעט בלי לפגוש נפש חיה. זה ריגש אותו עד דמעות. אחר כך, כשחצינו את הגשרון המסמל את המעבר מטיילת תל אביב לאזור נמל יפו הוא התרגש מהדו קיום. לקראת סוף הריצה היו אלה דמעות של כעס על חולדאי ששכח לכבות שורה של פנסי תאורה בפארק כשכבר אור יום בחוץ. בחור רגיש דור.

בגלל כל השתייה בסופרקלאסיקו, ועוד 2 כוסות מים בבוקר לפני הריצה אני כל הזמן חייב להשתין. בעשרה קילומטרים הראשונים אני עוצר להשתין 3 פעמים. שלוש! צריך ללמוד מזה לקח. לא יודע מהו. לא רוצה לעצור במרתון להשתין יותר מפעמיים. אולי שלוש. גג.

מסיימים את הריצה בתחושה של התרוממות רוח. הצטרפנו לשני מועדונים חדשים. מועדון השלושים ק"מ פלוס ומועדון השלוש שעות ריצה ומעלה.

האישה המבוגרת ביותר שהשלימה מרתון היתה ג'ני ווד אלן הבריטית, ילידת 1911. היה זה מרתון לונדון, 14 באפריל 2002, כשהיא בת 90 ו–145 יום, באחת עשרה שעות ו-34 דקות.

לעומתה, השלימה אנג'לה גארגאנו האיטלקייה את מספר המרתונים הרב ביותר בשנה קלנדרית, 2002. היא פתחה במרתון דובאי, ב-11 בינואר, וסיימה את המרתון המאה שלה באותה שנה בסאן סילבסטרו, איטליה, ב-31 בדצמבר.

חברים שבוע טוב, ביום רביעי הקרוב תתקיים אסיפה חשובה לאישור רכז/ת התרבות, אישור תוכנית המשק ותקציב הקהילה לשנת 2011 – אנא היערכו בהתאם. פרטים יימסרו בתחילת השבוע.
כמו כן בענייני ארנונה – קוני יהיה במועצה ביום ראשון, ולאחר מכן אם תהיינה הוראות חדשות – נעדכן.
היום (שישי) בשעה 21:00 בערב בחדר האוכל, נתכנס לחגוג בשירה את יום הולדתו ה-70 של חברנו המזמר אריה שלמון – הציבור מוזמן!!!
בברכת שבת שלום ושבוע טוב – נימרוד, בשם הנהלת הקהילה

יום שישי הזה, בשעה 21:00 בחדר האוכל. כל החברים מוזמנים לחגוג עם אריה שלמון , "בזמר ובצליל", לכבוד יום ההולדת ה- 70, כולל כיבוד את הערב ינחה בשירה בובי זמר.

חברים שלום – בימים אלה עורך ענף המים בשיתוף עם הנוי פיילוט להפעלה מרכזית של השקייה ממוחשבת באיזור הציבורי. מטרת הניסוי היא ייעול השימוש במים בטווח הארוך – אי לכך צפויות בימים הקרובים ממטרות קופצות להיפתח מפעם לפעם למשכים קצרים של ארבע דקות לצורך הניסיון. חשוב להבהיר כי הנושא בשליטה ובקרה של הנוגעים בדבר – לידיעתכם

פרק רביעי

30/10/10 – סוף שבוע אחד עשר

שבוע נוסף מאחורינו. 55 ק"מ נוספים תחת נעלינו. העברנו את הריצה הארוכה ליום רביעי כי דור, כמה מפתיע, טס בסוף השבוע, הפעם לראות פוטבול אמריקאי בלונדון. כנראה שריצה היא רק טירוף משני אצלו.

לפני הריצה הארוכה עשינו מהלך רב משמעות ודרמטי. נרשמנו למרתון טבריה ה-34. כן כן. עכשיו גם אנחנו ברשימת המשתתפים. נרשמים מספר 542 ו- 543. מאוד מרגש. המחיר הוא 225 ₪ (תגובה צפויה מהחבר'ה: מה, אתה עוד משלם להם? הם לא אמורים לשלם לך?). יומיים אחרינו נרשם בשעה טובה גם רפי רז, נרשם מספר 593, אחרי שעבר בהצלחה מסחררת בדיקת מאמץ. גם אנחנו נעשה אחת כזאת בקרוב. 

ביום רביעי קמנו בארבע וחצי ובחמש וחצי כבר התחלנו חימום בחניון הדר יוסף אחרי ג'ל בטעם שוקולד איתו פתחנו את הבוקר. 22 ק"מ לפנינו. ברבע לשש יצאנו לדרך. שוב האווירה הנפלאה של הפארק ורוח הספורט המנשבת מכל פינה. רצנו עד נמל ת"א ומשם צפונה על הטיילת לחוף תל ברוך. עדיין לא הגענו לאחד עשר ק"מ כדי להסתובב אז המשכנו עוד לכיוון חוף הצוק. באמצע הסתובבנו והתחלנו לחזור. לרוץ לאורך הים זה תענוג מעולם אחר. בדרך העמסנו שני ג'לים נוספים תוך כדי עצירות שתייה קצרות בברזיות אינספור הפזורות בפארק.

בערך בק"מ ה-14 חזר לביקור הכאב בצד ימין. כבר התחלתי להתגעגע כי לא התראינו משהו כמו שבועיים פלוס מינוס. הוא קצת העיק עלי אבל אחרי בערך קילומטר אחד של ריצה נפרדנו לשלום ולא התראינו שוב עד סוף הריצה. פתאום היכתה בי ההבנה שבעצם אני אוהב אותו, את הכאב. אני אוהב אותך! אני מקבל אותך כמו שאתה, מבין את הצורך שלך להופיע לעיתים, להגיד בשם הגוף משהו שעוד לא הצלחתי לפענח מהו, ולהמשיך בדרכך. אתה לא נגדי, אתה לא מעוניין לפגוע בי. אתה חלק ממני. אני מכיר בזכותך להופיע, מקבל אותך ואוהב אותך. אני מגעיל.

אז באמת הכאב חלף והריצה המשיכה חלק. בערך חמישה ק"מ לסוף נזכרתי שטרם ראינו את מיקי בוגנים, אותו ראינו בריצה הקודמת, ושהיווה לנו השראה רבה. אמרתי לדור שאני לא בטוח איך אוכל למשוך עד סוף הריצה בלי להיתקל באיזה סלב אחד לפחות. בקושי סיימתי את המשפט ומצד שמאל מולנו אני קולט מבטי הערצה המופנים אלינו משניים – שלמה ארצי והכלב שלו. מרוצה המשכתי את הריצה עד סופה. היה מרגש לחצות לקראת הסוף את סף 20 הקילומטרים לראשונה בחיינו ואחר כך גם את סף חצי המרתון. נכנסנו למועדון החצי מרתון פלוס, מועדון מאוד ידוע ויוקרתי. עוד 22 ק"מ מאחורינו, שחרור טוב, הרבה מים והביתה.

וזה המסלול שעשינו:

06/11/10 – סוף שבוע שנים עשר

עברו עוד 55 ק"מ תחת הסוליות.

דור שוב מעביר את השבוע בערש התרבות האירופאית, הלוא היא גרמניה, דויטשלנד, מולדתם של גטה, שילר, היינה, בטהובן, באך, ניטשה, אלברט איינשטיין, קרל היינץ רומיניגה, יורגן קלינסמן ורודי פלר.

ישנה תיאוריה שרצה כבר הרבה זמן בחבר'ה בקיבוץ. תמיד בחצי צחוק, אבל עמוק בלב כל אחד מאמין שיש סיכוי שהיא אמיתית. דור הוא בעצם סוכן מוסד. כל הנסיעות התכופות הללו לאירופה הן במסגרת תפקידו והולמס פלייס היא בסך הכל הכיסוי. אימות לכך קיבלנו באחת הטיסות המשותפות של החבר'ה לאחד הפיינל פורים, לפני כמה שנים. באחד הקונקשנים באיזה שדה תעופה עלום שם במדינה לא זכורה, פגש "לפתע" דור מישהו והלך איתו הצידה. אחר כך הוא אמר שזה איזה מנהל הולמס פלייס באחת המדינות או משהו כזה. אנחנו יכולנו להישבע שראינו אותם מעבירים משהו אחד לשני. סיפור אמיתי.

עכשיו אני חושב שכל הנסיעות האחרונות לגרמניה הן בעצם בשל תפקידו החדש: דור הוא הוא המתווך החדש בעסקת גלעד שליט. בהצלחה בתפקידך.

אז רצתי לבד כל השבוע. ביום ראשון נסעתי לסבתא בקרית מוצקין בעניינים משפחתיים אז בדרך עצרתי בחוף הסטודנטים, הדרומי בחופיה הדרומיים של חיפה ורצתי שם. לרוץ על חוף יחסית בתולי, לא מוכרז, עם מעט מאוד אנשים (והמון טינופת), למרגלות הכרמל הירוק, כשלצידי הגלים המתנפצים, זה תענוג שקשה לי לתאר במילים. בדרך תרגלתי עצירה להשתנה (15-20 שניות) וחזרה לריצה באותו הקצב.

זה בעצם שבוע שמתחיל בריצה על החוף ומסתיים באחת כזאת, כי ביום שישי אני שוב בקריות אצל ההורים ורץ עם אבא שעה וקצת על חוף קרית חיים – קרית ים. הרבה מילדותי ונערותי ביליתי בחוף הזה כולל ריצות אינספור והחוויה הזאת עושה לי כל כך הרבה טוב. כך גם הריצה לצד אבא שמוכיח כושר והתמדה איתנים.

ריצה נוספת אני עושה בפארק הירקון. 14 ק"מ. בשש ורבע יוצא לדרך אחרי חימום. מרגיש מעולה ומאוד מרוצה. הרבה קבוצות ריצה מתחילות בשעות האלה בחניון הדר יוסף. כמות הרצים בפארק מעוררת את התפעלותי כל פעם המחדש.
באמצע השבוע מתעוררת שאלת כמות הג'לים כשאריאל טוען שאין צורך בכל כך הרבה כמו שאנחנו מתכוונים לקחת. לדעתו מספיק באימונים רק אחד מהק"מ ה-30 ומעלה ובמרתון לא יותר משלושה ארבעה. אנחנו קצת מבולבלים בעניין ונמשיך לחקור ולהתעניין קצת עד שנגיע להחלטה סופית.

המרתון התחיל להופיע לי פה ושם בחלומות. אני לא זוכר אותם בדיעבד אבל אני זוכר שהוא שם. בעיני זה אומר שהגוף מתחיל להכין את עצמו גם מנטאלית לאירוע הקרב בצעדי ענק.

אני נגד חיסונים באופן כללי. לא פנאט אבל משתדל כמה שפחות גם עבור ילדיי ובטח כשמדובר בי. ובכל זאת שמתי פעמיי השבוע למרפאת קיבוץ ניר אליהו על מנת לקבל חיסון נגד שפעת. שלושה ימים של חום וחולשה יכולים לשבש לי את כל תוכנית האימונים. זה לא חורף בו אני רוצה להיות חולה ולו ליום אחד.

ביום שישי במעדניר אבי מכיר לי שניים מהלקוחות, מרתוניסטים ותיקים שרצים בקבוצת רצי רעננה ומזמינים אותנו להצטרף. אני מבטיח לשקול בחיוב אבל חושב שאולי, אם וכאשר נמשיך לרוץ, אז יום אחד זאת תהיה אופציה. למרתון הזה אנחנו נתכונן לבד.

13/11/10 – סוף שבוע שלושה עשר

נכנסנו לחודש הכי אינטנסיבי בתהליך ההכנה למרתון. תוכנית האימונים מעכשיו ועד הסוף תיראה כך:

העמודה הירוקה מראה את הסיכום השבועי.

השבוע נפתח בהחלטה שלי להפסיק לנסות להכיל בכפייה את החוויה של אבא שלי על החוויה שלי. כלומר, במילים אחרות – מרוב רצון שלי שיצליח לו ושיהיה לו טוב אני מציק לו מאוד בכל מיני שטויות שאולי לי הן מתאימות ולו פחות. אם נוח לו עם מכנסי הריצה שלו ועם החולצות שלו ועם הגרביים הרגילות, אז יאללה, שיעשה איך שנוח לו. החוויה שלו היא שלו, הקשיים שלו שונים משלי ואני לא צריך לכפות עליו שום דבר שנוח ומתאים לי. להציע כן, אבל פעם אחת וזהו. אם יתאים לו ייקח. לא ללחוץ יותר מדי. כל זה כמובן לא יוריד מכמות ורמת ההתעניינות שלי בהתקדמות שלו, ומהתפילות שלי שילך לו כמו שהוא רוצה.

באותה נשימה, ולמרות כל מה שנכתב כאן עכשיו… בריצת סוף השבוע שעבר, עם אבא בים, שאלתי אותו לדעתו על כך שמישהו יצטרף אליו בקילומטרים האחרונים לצרכי עידוד ומוטיבציה. הוא לא פסל את זה ואפילו הסכים איתי שלמילה טובה ופרצוף מוכר בקילומטרים האחרונים, שצפויים להיות כל כך קשים, יש משקל רב מאוד. לדעתי זה יכול לעשות את ההבדל בין הצלחה לאי הצלחה בלסיים את הריצה. דור ואני רצים ביחד באותו קצב ויש לנו האחד את השני לתמיכה במשבר. אבא ירוץ לבד. ביררתי עם אריאל (הכל אני מברר עם אריאל. הוא האורים והתומים שלי בכל שאלה שמתעוררת) והוא אמר שזה מקובל ללוות מישהו לאורך מספר ק"מ במהלך או בסוף המרתון. שמחתי לשמוע שאבא לא פוסל את הרעיון.

מיד שאלתי את אמא מה דעתה. היא גם חושבת שזה חשוב ואפילו אמרה שתנסה להתגבר בעצמה על התביישותה (ממה את מתביישת? את צריכה להיות גאה ביכולת שלך לרוץ!) ולהצטרף אליו לקראת הסוף. ואז עלה במוחי להציע את זה לרועי בן דודי. דיברתי איתו בע"פ. הוא הביע את הסכמתו ורק אמר שזה היום בו הוא מסיים את המילואים שלו ומקווה שיוכל לסדר שחרור יום קודם. זה המייל ששלחתי לו: "בהמשך לשיחתנו. מדובר על מרתון טבריה. זה יוצא 6/1/11. יום חמישי. הזינוק בתשע בבוקר. בערך ארבע שעות וחצי אחר כך, אם הכל יעבור בשלום, אמור רפי רז לחצות את הקו הסיום. זה הגשמת חלום בשבילו. גם בשבילי. אני אמור לסיים רבע שעה – עשרים דקות לפניו. לא מסתדר שנרוץ ביחד כי כל אחד מתאמן בנפרד. החיים ממש מוקדשים לזה לאחרונה. כרגע מדובר על 60 ק"מ שבועי וזה עוד יעלה, חמישה אימונים בשבוע. די מטורף אבל כיף גדול. להציב לעצמך משימה ולעשות הכל כדי להגשימה. שושי דאגה בהתחלה מבחינה בריאותית אבל הוא עשה בדיקת מאמץ תקינה. עכשיו היא חוששת שהוא לא אוכל מספיק. לא חושב. בכל מקרה, באימונים הוא יגיע ל32-34 ק"מ מקסימום. כלומר, את עשרת הק"מ האחרונים הוא, וגם אני ודור, נעשה לראשונה במרתון עצמו. וזה יכול להיות ההבדל בין לסיים אותו לבין לא. שם יש את המשברים הכי גדולים. שם נתפסים השרירים. שם מגיעה תופעה הנקראת "קיר" ולפיה אתה לא יכול להתקדם יותר כאילו אתה רץ מול קיר. שם נשברים הכי הרבה. שם אתה יכול להיכנס לתמונה. זה ממש משימה בעלת חשיבות משפחתית מדרגה ראשונה בעיני. זה אנרגיות מטורפות שנכנסות לך כשאתה רואה אחרי שלוש שעות וחצי פרצוף מוכר. מילה טובה. עידוד. לי ולדור יש אחד את השני. הוא יהיה לבד. אולי שושי תצטרף לסוף. בדקתי עם מישהו שרץ שם כבר. זה מאוד מקובל להצטרף לרצים ולעודד אותם. גם את רפי שאלתי והוא הסכים שזה יכול להוסיף. בקיצור. אני מאוד אשמח אם תלך על זה. זה מצריך קצת אימון וגם יום חופש, אבל בשביל מה יש לנו ימי חופש אם לא בשביל דברים כאלה". רועי ענה בתמצות כמו שהוא יודע – "אני בעניין". מקווה שזה ייצא לפועל. ככה זה כשאני מחליט לא להתערב לאבא יותר מדי…

וזה עוד לא הכל. במסגרת החלטתי לא לכפות את החוויה שלי על אבא כפיתי עליו עוד משהו. מספר פעמים הצעתי לו להצטרף אלינו ולישון בטבריה לילה קודם כדי לקום כמו שצריך, מרחק הליכה מהזינוק. ככה כולם עושים. אבא התנגד. רצה לישון במיטה שלו. די הצקתי בנושא בתקופה האחרונה והשבוע לפני שהזמנו חדר לעצמנו שאלתי אותם שוב. אני אומר אותם כי ידעתי שאם אפנה לאמא היא תקבל את ההחלטה הנכונה. השאלה למי ההחלטה נכונה. מקווה שאבא לא כועס אבל בעצה אחת הזמנו השבוע חדר לדור ולי וחדר לרפי ושושי רז במלון דונה גרציה. 500 ₪ ללילה, מרחק הליכה מהזינוק והסיום, כולל ארוחת בוקר מוקדמת וצ'ק אאוט מאוחר, שנספיק להתקלח אחרי.

שכחתי לציין שבשבוע שעבר רכשתי במיטב תלושיי מכנסי טייץ של ריצה. למה? לא יודע. יש האומרים שזה יותר נוח, שיש כיס יותר גדול לג'לים. יש גם החושבים שזה יותר גברי. בכל מקרה קניתי ואמרתי ננסה. דור גם קנה. אפילו טייץ אחד ארוך הוא קנה. "לריצות בחו"ל". שיהיה.

ביום שני אנחנו רצים בערב ברעננה סביב הפארק. ריצת שמונה ק"מ קלילה. מסלול חשוך יחסית, לכן אני מרשה לעצמי לנסות את הטייץ, בלי תחתונים מתחת. סה"כ די נוח. החבילה אומנם זזה מצד לצד אבל בשלב מסוים כל אשך מוצא את מקומו וגם איבר המין הזכרי מתמקם על התפר המרכזי ומוצא שם מנוח. מתנצל על הפירוט. אולי בכל זאת אנסה עם תחתונים בפעם הבאה.

יום רביעי. השכמה בארבע וחצי. חמש וחצי אנחנו כבר בפארק. רבע לשש מסיימים חימום ויוצאים לדרך. 25 ק"מ לפנינו. אני עם טייץ בלי תחתונים. דור עם טייץ בלי תחתונים ומכנס מעל. שילוב מפחיד לכל הדעות. בשלב מסוים בריצה אני קולט את דור
מתחיל להסתכל באופן יוצא דופן וחריג לצדדים, כאילו בודק אם יש אנשים מסביבנו. אחרי כמה שניות הוא מבקש ממני לגרד לו, תוך כדי ריצה, בנקודה בגב אליה לא יכול היה להגיע. אני מבין אותו. סך הכל יש לו מעמד ומוניטין לשמור עליהם ותמונת פפראצי בה הוא נתפס כשבחור לובש טייץ מגרד בגבו בעודו לובש טייץ בעצמו, תמונה כזאת לא תוסיף למעמדו הרם. הריצה עוברת בשלום. קשה לנו בסוף אבל אנחנו מרוצים. שלא נרגיש שקל לנו מדי וניכנס לאופוריה. חוזרים הביתה ודור הולך אחרי הצהריים לקבל חיסון שפעת. למחרת אני רואה את חנה עם האוטו של דור ושואל אותה אם הוא לא עובד. היא מספרת לי שהוא חלה אחרי החיסון. אני צועק לחנה מרחוק "איזה תינוק. אני לא מאמין". כרגיל היא נעלבת בשמו. אחר כך יטען שהוא בכלל התייבש בריצה. נסיק את המסקנות לקראת הריצה הבאה.

למרות שכבר כתבתי המון לשבוע זה, אתיש בעוד נקודה שהיא אולי הכי חשובה. באחת מריצות הבוקר אני חושב על שיר ועל הפרגון העצום שלה לשיגעון החדש שלי. עד כמה שאני משתדל לפגוע כמה שפחות בזמן המשפחה שלי ולהתאים את הריצות לזמנים הכי נוחים, עדיין נופל עליה נטל גדול מאוד. שיר, כמו שיר, עושה את זה מכל הלב ועם כל הלב. אני מרגיש את זה בכל מהלך וזה הופך את הכל להרבה יותר קל. לא יודע איך הייתי שורד בבית לא מפרגן. אבל בעצם בגלל זה אנחנו יחד. אז רק שתדעי לך שזה לא מובן מאליו בעיני ואני מוקיר ואוהב אותך מאוד, גם בזכות זה. תודה.

• ביום חמישי, כב' שבט תשע"א, 27/01/2001, בשעה 15:00, נתייחד בבית העלמין שבקיבוץ ניר אליהו עם זיכרה של חברתנו מיקי לנגשטטר ז"ל.
  המשפחה.
• כבר עברה לה עוד שנה שרולי, רולנד – ניסים בכר ז"ל כבר לא איתנו. נעלה לקברו להתייחד עם זכרו ביום רביעי, כא' שבט, 26/01/2011, בשעה 16:00, בבית העלמין שבקיבוץ ניר אליהו.
  בברכה, מיקה והמשפחה

לקראת סיום חודש הספורט באתר, אנחנו רוצים לברך את טל שסיים ביום שישי את אחד האתגרים הפיזיים הקשים ביותר שיש – חצי איירון-מן, בזמן של 6 שעות ו-42 דקות, בתחרות ישראמן 2011 שנערכה באילת.

במילה אחת – מדהים!

• תודה מס' 1 – ליהודית על אירוע יפה ומושקע, לכבוד חג הטבע , טו' בשבט. הייתה חגיגה אמיתית, והכל בכוחות עצמה . כה לחי, גם לציבור החברים והורי הילדים , ולהתראות באירועים הבאים.
  תודה מס' 2- לשלומית ברזילי ולמתן על טיול משפחות מהנה ומוצלח, וכמובן על המשפחות שהשתתפו בטיול
  ושוב נתראה בטיולים הבאים, רק השתדלו להרשם בזמן כדי שנוכל לארגן את הטיול על הצד היותר טוב!
  חוה
• חברים שלום,
  הנידון: טיפול בהשגות על ארנונה
  כל חבר שיש לו השגה על החיוב שקיבל, מתבקש לסמן ע"ג תשריט המדידה שקיבל מהמועצה את מה שלדעתו שגוי. יש להעביר את ההשגות לתיבת הדואר במזכירות (לא לתא הדואר הפרטי של משפחת פנר) עד יום שישי 28/01/2011. יש להביא בחשבון שמדידה חוזרת מחייבת תשלום של 300 ש"ח, במידה ויסתבר שהמדידה אינה שגויה.
  הנחות גימלאים- אין צורך למלא טופס בקשה להנחה, המועצה מקבלת את הנתונים מביטוח לאומי ומעדכנת את הודעות החיוב. ההנחה תינתן רטרוקאטיבית החל מחודש ינואר, בהודעות החיוב שישלחו לתשלום עבור מרץ-אפריל.
  בברכה, קוני

בסקר האחרון, שנמשך 34 ימים, השתתפו 63 מצביעים. הסקר עסק בהרגלי הספורט של הגולשים באתר. 35% מהגולשים עושים ספורט בין פעמיים לארבע פעמים בשבוע. 19% עושים זאת כמעט כל יום. 14% אחוז מסתפקים בפעם בשבוע. לעומתם 31% לא עוסקים בספורט בכלל, כשהחלוקה היא שספורט לא מעניין 17% ואילו 14% אוהבים לראות ספורט. מהכורסא. תודה למשתתפים, אתם מוזמנים להגיב על התוצאות באמצעות מערכת התגובות. שבוע טוב 

היום התקיים טיול משפחות לשביל הבורות והבארות שבשפלת יהודה. בטיול היום השתתפו כ-20 משפחות (פלוס מינוס, לא ספרנו), יותר מכפול מהטיול הקודם, מה שמעיד על מגמה חיובית ועל איכות הטיולים. תודה רבה למארגנים/מדריכים – מתן ושלומית. קדימה לטיול הבא.