חתונה בקיבוץ

היו ימים בהם השיקולים הכלכליים של הקיבוץ היו שונים מהיום. אז הקיבוץ מימן את החתונה מאלף ועד תו ואשר על כן הוא קבע את המועד, ההרכב, התפריט והמיקום.

אבל מאחר ומדובר היה בפרוייקט יקר ומורכב שדרש משאבים רבים וכוח אדם רב, לא כל יום פורים ולא מתחתנים מתי שרוצים.

כשזוג הודיע למזכיר על כוונתנו להתחתן הוא היה מקבל לרוב את התשובה: חכו, נראה אולי לעוד זוגות יבוא החשק ואז נארגן חתונה. כי זאת לדעת חתונות בקיבוץ יש שתיים בשנה, אחת בקיץ ואחת בחורף.

וכך יכול שארע לעיתים, חלפו הימים ואולי שבועות, יש מי שכסס ציפורנים ויש הורים אחוזי דאגות. מה יהיה? מתי כבר יגיע המועד? בסופו של דבר הצטרפו עוד זוגות. נפתחו יומנים, נבדקו מועדים והגעו לפשרות, בין שבועות לסוכות, נמצא היום המתאים לכל הדתות והמינים, הזוגות וההורים.

הארוע חולק לשלושה פרקים: חופה וקידושין כדת משה וישראל, ליד חדר המתחתנים, ארוחת משתה כיד המלך, בחדר האוכל או על המדשאה שמסביבו וחופה קיבוצית שהתקיימה במגרש הכדורסל. הטקס כלל הקראת הכתובה הקיבוצית המסתיימת במילים "כדת עובדי האדמה", ריקוד שרל'ה, ומסכת ארוכה בה לקחו חלק הילדים הנערים ולא מעט מבוגרים. האורחים המותשים היו משתרכים בשבילי הקיבוץ מהחופה לארוחה ומהארוחה להצגה והטיול הזה הפך למסע.

יום חתונה היה יום חג בקיבוץ, כמה שבועות לפני החלו החזרות על המופע המרכזי בו השתתפו בדרך כלל הילדים ובני הנוער. המבוגרים הכינו את ריקוד השרל'ה המסורתי. שמוליק צחצח את הגרון כיאה לקריין המרכזי ולנצ'ו התאמנה על "פתחו את השער" ועל הרונדו.

הבמה והתפאורה כבר עמדו שבוע מראש, כי אף אחד לא רצה להתעסק עם הבמאית ולזוג המאושר לא נותר אלא להגיע לארוע.

ביום הארוע היה כל הקיבוץ מגוייס, מי לעריכה, מי להגשה, ומי לפריקה. מבעוד יום הביאו הפרדסנים את הבוקוסות הריקות מבית האריזה ופיני שהתמחה בתכנון תיאטראות סידר את הבוקוסות ועליהם לוחות עץ לצורך ישיבה.

הנוער שגוייס אף הוא לעריכה דאג לזנב בבקבוקי המיץ (מיץ פז) והבירה (נשר) ואחד מתוך שניים היה מתגלגל אל מתחת לשיחים משם היו נאספים למחרת אל החדרים.

בתום הארוע, הברכות והריקודים היו האורחים מכתתים רגליהם אל האוטובוסים והרכבים, והיו שלא זכרו את מקום החניה ויש אומרים שכמה מהם עד היום בקיבוץ מסתובבים והיו לחברים…

מנגד היו תורני הפריקה, נערים וחברים מגוייסים (כאלו שלא הצליחו הפעם להתחמק מסידור העבודה) מפנים את המיזנונים, שוטפים את הכלים, עורמים את הבוקסות על גבי הפלטפורמות, מחזירים כסאות ושולחנות את מרפסות החברים ואת קולות הטרקטורים והפורקים אפשר היה לשמוע עד אור ראשון והשקמת החולבים.

תם הארוע והקיבוץ חזר לעיסוקיו והזוגות המאושרים הסתגרו בחדרם, את המתנות לפתוח ולבדוק זה עם זו איך עושים ילדים…

כתב: קוני