מאכלים ביתיים

מאכלים ביתיים לאורך השנים

תהליך מפרה, מעניין ומרענן שהתרחש במטבח, כשכל אחד הביא את המאכלים שלו מבית אמא, מן העדה, מן העלייה ומן הדמיון. לא הייתה מגבלת כשרות, כך שלא הייתה בעיה עם החלב והגבינה הצהובה בארוחת הצהריים. החומרים היו אותם חומרים, אך המבשלות, המבשלות! הן עבדו עם כל הלב, כמו שאמא מבשלת לילדיה ולמשפחתה, והיה לזה הטעם של הבית. את ארוחות ליל השבת בשלו בתורנות, תורנות של חברות.

כשאני מעבירה לנגד עיני את יובל השנים + שאני חיה בניר-אליהו, חלק נכבד מזיכרונותיי קשורים במאכלים השונים שליוו אותי/נו במשך השנים. "הצבא צועד על קיבתו" אמר נפוליאון, ואני, כבעלת אזרחות צרפתית, מסכימה אתו.

המטבח וחדר האוכל היו תמיד לב לבו של הקיבוץ. פה התכנסנו, דברנו, קשרנו קשרים, גם רבנו לא מעט. הייתה תקופה סוערת – דיונים, ויכוחים ואף לפעמים בלהט הרגשות הפכו שולחנות! בקיצור – היה חם, היה אקשן !!

המבשלות היו כמובן חברות קיבוץ, היו קבועות לתקופות ארוכות, וביניהן: מרלן ובר, הניה שוורץ, רותי קאופמן ז"ל, וכמובן אסתר לוי – אחראית על ארוחות בוקר וערב. כמעט כל אחת שלא עבדה בבתי הילדים, הגיע זמנה לתת כתף לעבודת המטבח. מורות בחופשה, בנות שעבדו חלקי משרה ועוד.

לבד מגיורא הררי לא זכור לי בחורים רבים שבישלו לבד לאורך זמן. (לתקופות קצרות – סער ובר, אייל ברלס, מיכאל פייפר, קוני פנר. חיימק'ה סגל ז"ל היה מומחה לחמוצים והיה ממלא חביות בירקות – תענוג). היה גם אברהם קאליפה, שכאקונום לימד אותי לבשל! והתנדב גם הרבה פעמים לבשל את ארוחת החג בליל הסדר.

התורכים הביאו את הפסוליה (שעועית) למעמד נכבד: סלט קר שעועית עם חומץ, סלט חם שעועית עם אורז ועגבניות. מומחית הפסוליה הייתה אסתר לוי. עד כי בחג פורים אחד הופיעה זו עם השיר של פטישי אחד – פסוליה זה יום מנוחה, וגו'. היינו צעירים ובעלי קיבה חזקה, ועמדנו בזאת בגבורה. לא ידענו אז כמה הדבר בריא, אבל אכלנו בתאבון, ובחינם!

אח"כ באו הצברים – גרעין בתלם – ודרכם הכרנו כל מיני מאכלים של הצנע: מוח קישואים (ע"ע), קישואים וחצילים בעגבניות – המומחית תמי גביש, שממשיכה עד היום לטגן חצילים בארוחות שבת של השבט.

שרוניה טוכמכר הכניסה כמסורת ארוכת שנים את הלחם המטוגן של שבת בבוקר, בתוספת גבינה לבנה עם רסק עגבניות – דילקטס שהרים ממיטותיהם גם את הנוער שרגיל לישון עד שעות אחר הצהריים בשבת. חדר האוכל היה תמיד מפוצץ. רק תורניות השבת שעמדו ליד המצלית המהבילה קצת קיטרו.

מרלן הפליאה במאכליה וביצירתיות שלה, ועשתה סנדביצ'ים מיוחדים וכל מיני הפתעות שדרשו דמיון, אלתור וכושר ביצוע. היא הכניסה לתפריט את העוף בקארי בלילות שבת, ואני קיבלתי את השרביט כאשר עזבה. כשהייתי תורנית בישול ביום שישי הדרום-אפריקאים לא פספסו את ארוחת הערב והגיעו עם תבלין הצ'טני שלהם, התענגו והתגעגעו לבית!

א-פרו-פו דרום אפריקאים – גם הם הביאו עמם חידושים – קודם כל עוגת פליסיטי המעולה והמפורסמת, העוגה העשירה והמעוטרת להפליא לחתונות ובר-מצוות מעשה ידיה של ואלרי, והם הכניסו ולימדונו את הבשמל. פליסיטי הכינה מטעמים מירקות ברוטב הזה. וגם – פשטידת בשר בין שתי שכבות פירה תפ"א – "קוטאג' פאי".

גם אני עבדתי תקופות במטבח, ומומחיותי הייתה האלתורים וההמצאות. אהבתי להיכנס לחדר קירור בבוקר, לבדוק את השאריות ולהמציא מאכלים – לרוב מוצלחים וטעימים. הוספתי לתפריט את סופלה הקישואים, דג אסייתי עם ירקות מוקפצים ואננס, רוטב ויניגרט סמיך וטעים לחסה.

פוריה לב-ארי תרמה את השניצל המצרי: בשר טחון עטוף בפרורי לחם וביצה – טעים מאוד.

זכור לי אירוע מיוחד בו ארגנו ערב צפון אפריקאי, ורמון מטודי (אבא של חנה קובלסקי) בישל קוסקוס לכל הקיבוץ. לא היה אז קוסקוס אינסטנט, והיה צריך להכינו מסולת. כל מי שהיה לו סיר לקוסקוס הביא אותו מהבית. עזרנו לו עם כל הסלטים והבולט (קציצות) – היה פיצוץ!

אותו רמון שהיה מלא מרץ, ארגן לנו פעם אחת ביום העצמאות סנדביץ' טוניסאי – לחמניות מיוחדות ממולאות בכל טוב – ביצה קשה, טונה, חמוצים, תפ"א, חריף – זללנו אותן על חוף הים בחדרה ונהנינו.

עוד מאכל מיוחד – ארטישוק. אני זוכרת את הפעם הראשונה שבישלו ארטישוקים לארוחת הערב. לא ידעו אז איך לאכול את "הקוץ הצרפתי" הזה. כל מי שכן הכיר, התנדב לעבור בין השולחנות, ולהסביר לחברים איך אוכלים זאת בתוספת רוטב טעים. מאז ועד לסגירת ארוחות הערב בחדר האוכל זה היה להיט.

על כבד גיורא (ע"ע) לא אדבר, אבל על גיורא אני רוצה להרחיב – שף אמיתי שבישל בצורה מושלמת, מתוך כבוד ואהבה לחומרים ולבישול עצמו. הוא באמת בישל. היד שלו הורגשה מיד! אי אפשר לשכוח את ההודו הממולא שבישל למתנדבים בחג המולד – היינו מחכים לגרד את התבנית כשנשארו פירורים מהטעים-טעים הזה.

היום רוב חברי הצוות הם שכירים, והלקוח העיקרי הוא מעדניר.

לפעמים אני מתגעגעת לימים ההם והטעם של הבישול הביתי שלנו.

כתבה: חוה קאליפה

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.