עם הפנים לקיר ולילה טוב
בלינה המשותפת, הקיר היה המקום האינטימי, הפיסה הפרטית של כל ילד. אם היה מסב עיניו לאמצע החדר, היה רואה את הילדים האחרים, וכך לא באה השינה.
גם בשעת מנוחת הצהריים היינו מחוייבים לישון (עד גיל 11), וכיוון שרק המבוגרים רוצים לישון בצהריים, ניסו המטפלות בכל כוחן לגרום לנו להירדם. המשפט לעיל היה המשפט האולטימטיבי, גם בצהריים.
יש המספרות שבטירונות, כשהמיטות מסודרות בשורות ארוכות, לא יכלו להירדם, כיוון שלא היה להן קיר.
כתבה: נטע