20/11/10 – סוף שבוע ארבעה עשר

70 ק"מ מאחורינו. זה הכי הרבה שבועי עד כה. יהיה רק עוד שבוע אחד בתוכנית שיהיה בו יותר.

בתחילת השבוע שמים בשנית פעמינו תל אביבה לחנות פרו ספורט על מנת לקנות זוג נעליים נוסף. מודדים שוב את מידת הרגל, מודדים הנעליים, מבקשים ומקבלים את הנחת עירא וחוזרים הביתה שמחים וטובי לבב. אבל איך אפשר בלי תסמונת ציונה? דור מגיע הביתה ומגלה שהנעל הישנה שלו היא במידה אחת יותר גדולה מזאת שלקח. "לא הרגשת את זה בחנות כשמדדת?" אני שואל. "הרגשתי קצת צפוף אבל חשבתי שזאת המידה". למחרת הוא זוחל חזרה בבושת פנים לחנות ומחליף מידה. הוא קונה גם טבליות מלח ומנסה אחת בריצה הארוכה של השבוע. זה אמור להשלים מלחים שאובדים בהזעה. בהמשך השבוע ישמע שהג'לים מכילים את מה שהגוף צריך גם מבחינת המלחים.

ביום רביעי דור טס (לא נכון! טיסה?! דור?!) למולדת הקיורטוש והגולאש, הלוא היא? נכון. אז כדי להספיק לרוץ ארוכה ביחד אנחנו מקדימים אותה ליום שלישי. 29 ק"מ לפנינו. זה כבר בליגה של הגדולים. יוצאים בארבע וחצי לפנות בוקר (אחרי סצנה לילית של יובל שכמעט גורמת לי לבטל את הריצה). הדרך כולה בערפל. לא רואים כלום ממטר. בחמישה לחמש אנחנו בחניון החשוך והמפחיד של חוף הצוק. חמש וחמישה יוצאים לדרך, מקיפים את הסי אנד סאן דרך הכביש ומתחברים אחרי שני קילומטרים וחצי לחוף תל ברוך ולטיילת שתוביל אותנו משם ועד ליפו בואכה בת ים. אחרי נמל יפו מתרחקים טיפונת מהחוף ומיד חוזרים אליו בשביל לפגוש לראשונה את הטיילת היפהייפיה של יפו. היא די קצרה והסוף שלה מתקיל אותנו כשעוד חסר לנו בערך קילומטר אחד לפני שמסתובבים. עולים לרחוב הבעש"ט ביפו ורצים בסמוך למסגד בזמן תפילת הבוקר. גם פה אנחנו מרגישים שהטייץ לא משחק לטובתנו. מתחילים לחזור. בטיילת עבדו הממטרות וגרמו לשלולית על המדרכה. אנחנו לא מבחינים בה והגרב נרטבת. דור פולט בטבעיות – "נו באמת, חולדאי!". לטוב ולרע, בעיקר לטוב, חולדאי הוא הכתובת שלנו בתל אביב. אנחנו מאוד מרוצים מהטיילת ורק חושבים שעוד מספר ברזיות לאורכה היו הופכות אותה למושלמת.

מסיימים את הריצה בהרגשה מאוד טובה. החולצה רטובה בשל הלחות שנובעת מריצת ערפל, אבל אנחנו אחרי כמעט שלוש שעות של ריצה ובהרגשה שאם עברנו את זה אנחנו כבר יכולים לרוץ מרתון.  הנה המסלול:

 

אקט הסיום של השבוע היא הרשמה שלנו למרתון פריז בעשרה באפריל. יש אפשרות ביטול ואנחנו רוצים לשמור את האופציות פתוחות. מי היה מאמין.

בעת העתיקה נהוג היה להשתמש ברצים בעלי כושר אירובי מפותח להעברת הודעות, בשורות וכיוצא בזה. מפורסמת ריצתו של איש בנימין, מאבן העזר לשילה כדי להודיע על המפלה הגדולה של בני ישראל במלחמה עם הפלישתים (שמואל א', ד', 12-13). המרחק בין אבן העזר (ממזרח לאפק ליד מקורות הירקון) לשילה הוא מרחק מרתוני. בראשית שנות ה– 70, ארגן שם יצחק ברא"ז תחרות מרתון בה ניצח דני משרקי.

27/11/10 – סוף שבוע חמישה עשר

שבוע של הורדת עומסים עבר, ועכשיו אנחנו לפני תחילתו של השבוע הכי עמוס בתוכנית, מבחינת קילומטראז' כמובן.

הדבר הכי דרמטי שקרה לנו השבוע הוא שדור לא טס לחו"ל. הריצות היו קצרות יחסית ועברו בנעימים. את הריצה הארוכה עשינו ביום שישי בשתיים וחצי בצהריים במסלול חדש מבחינתנו. יצאנו מהמועצה האזורית דרום השרון לכיוון מחלף קסם דרך השדות ועד פארק מבואות הירקון שם הסתובבנו אחרי שמונה ק"מ במטרה להשלים 16 ולקבל את פני השבת בנחת. אלא ששתי רעידות אדמה בסולם בינוני קרו לנו באותה הריצה.

האחת – אחרי שחצי ריצה אני מתייהר על דור בנוגע לניווטים ועולב בו ללא רחם על כך שאינו יודע מימינו ומשמאלו (לא כיף לרדת עליו כי הוא מודה בכל, לא מתווכח) אנחנו מסתובבים ומתחילים לחזור ואז מפספסים פניה אחת נכונה וחוזרים לנקודת ההתחלה בדרך שונה (לא איבדנו את הכיוון חלילה (!), פשוט בין הנתיבים החקלאיים הרבים יש מלא שבילי ריצה) שמקצרת לנו את הריצה בשני ק"מ תמימים. 100 מטרים לסוף אני מביע בקול רם את חוסר החשק שלי להשלים שני ק"מ בתוך המועצה או ע"י ריצה הלוך ושוב לאנשהוא, בציפייה לכך שדור, שהוא הקפדן שבינינו ובדרך כלל לא מוותר על מטר ריצה, יחזירני לתלם ויחליט שממשיכים. להפתעתי כי רבה היא, עולה מכיוונו הנהון הסכמה מלווה בצמד המילים היקרות – "לא נורא". מוותרים על שני הקילומטרים החסרים ומבלים כעשר דקות בלהסביר אחד לשני למה זה לא נורא, וזה בסדר, וזה לא סימן לבאות, וזה לא משבר, ולא ויתור, ואין לזה משמעות, וגם ככה בשבוע של חצי המרתון אנחנו עושים חמישה קילומטרים יותר מהתוכנית, ואין פה שבירה כללית ולא תהיה לזה שום השפעה על המרתון. הכל בסדר. תיכף שבת.

אבל רעידת האדמה הזאת היא כאין וכאפס לעומת הרעידה השניה. רעידונת ממש. דור מחליט לקחת ג'ל אחרי עשרה ק"מ. (אגב, אין לנו מים. זה חיסרון קשה של המסלול הזה שסך הכל הוא מאוד נוח ונעים). דור לוקח את הג'ל בזמן שאני עוצר להשתין. חוזרים לרוץ ופתאום אני קולט במוחי את מה שעיניי ראו לפני שניה וסירבו לקלוט ברגע הראשון. בטבעיות לא אופיינית הוא שותה את הג'ל, שבא בתוך שקיק עטיפה שכזה, ומשליך את העטיפה לצד הדרך. את 20 הדקות הבאות אני מעביר בלסנוט בו על מעשהו (וגם את כל ארוחת הערב המשפחתית מאוחר יותר באותו ערב. חנה לא יודעת איך להתמודד עם הכשל הזה בחינוך שהתגלה לו לפתע. דור ממהר להעביר את נושא השיחה באמצעות איזה כנס שהמציא של משפחות הורוביץ מכל הארץ). הוא מתבייש קצת בעצמו אבל פוטר את העניין באיזה טיעון גזעני שאחסוך מהקוראים העתידיים.

שאלה שעולה אחרי הריצה היא לגבי הקצב שלנו. בתחילת הריצה דור צריך להאט אותי כל הזמן. אני מרגיש שקל לי ושאני יכול להגביר בקלות. דור גם מרגיש כך אבל חושב על ההמשך ואז אכן הרבה פחות קל. אני חושב שאולי כדאי לנו להחליט על קצב מהיר קצת יותר (קבענו קצב 6 ד' לקילומטר, למעשה אנחנו רצים בממוצע בסביבות ה – 5:50). דור טוען שלא. לא עכשיו. בוא נעבור את טבריה ואז אולי לקראת פריז. בגדול אני מסכים. רק שלפעמים יותר קשה להאט מאשר להגביר.

מאיפה הגיע המרחק הזה של 42.195? הרי זה לא המרחק המדויק בין מרתון לאתונה. למעשה זה "תרגום" מ – 26 מייל ו – 385 יארד, מרחק שנקבע באולימפיאדת לונדון 1908, כאשר המארגנים שינו את נתיב הריצה כדי שתעבור ליד ארמון המלכה.

באמצע השבוע אנחנו נרשמים לחצי מרתון בית שאן, עמק המעיינות ליתר דיוק, תחנת חובה בדרך לטבריה.

04/12/10 – סוף שבוע שישה עשר

73. זה מספר הק"מ השבועי שעברו תחת נעלינו. כמעט שבע שעות וחצי של ריצה. זה השיא של תוכנית ההכנה למרתון. תהיה עוד ריצה אחת בודדת ארוכה מאוד אבל בסך הכל השבועי הכללי מפה אנחנו רק בירידה.

את הריצה הארוכה של השבוע, 32 ק"מ, אנחנו עושים ביום שלישי. ערב קודם הסופרקלאסיקו. קונצרט של ברצלונה. אנחנו בהתלבטות קשה אם לראות את המשחק עם החבר'ה או ללכת לישון מוקדם. מחליטים לראות. רואים אצל צפ. דור פורש במחצית. אני מתחיל לנקר ופורש בדקה השמונים אחרי ארבעה גולים. שותה בירה אחת והרבה מיץ במהלך הערב והולך להשתין כל 10 דק. זה עוד יתנקם בי.

ארבע בבוקר השכמה. חמישה לחמש אנחנו כבר בחניון הדר יוסף. בחוץ חשיכה מוחלטת. קר מאוד. מתחילים לרוץ בחמש וחמישה. הפארק חשוך. אין כמעט נפש חיה. הפחד על חיינו מכניס אדרנלין לגוף. דור כבר מערב קודם עם אלרגיה חריפה שגורמת לו לדמוע כתינוק. הוא מוצא הצדקות לדמעותיו תוך כדי ריצה. הראשונה היתה העובדה שחצינו את הפארק כולו בחשיכה מוחלטת וכמעט בלי לפגוש נפש חיה. זה ריגש אותו עד דמעות. אחר כך, כשחצינו את הגשרון המסמל את המעבר מטיילת תל אביב לאזור נמל יפו הוא התרגש מהדו קיום. לקראת סוף הריצה היו אלה דמעות של כעס על חולדאי ששכח לכבות שורה של פנסי תאורה בפארק כשכבר אור יום בחוץ. בחור רגיש דור.

בגלל כל השתייה בסופרקלאסיקו, ועוד 2 כוסות מים בבוקר לפני הריצה אני כל הזמן חייב להשתין. בעשרה קילומטרים הראשונים אני עוצר להשתין 3 פעמים. שלוש! צריך ללמוד מזה לקח. לא יודע מהו. לא רוצה לעצור במרתון להשתין יותר מפעמיים. אולי שלוש. גג.

מסיימים את הריצה בתחושה של התרוממות רוח. הצטרפנו לשני מועדונים חדשים. מועדון השלושים ק"מ פלוס ומועדון השלוש שעות ריצה ומעלה.

האישה המבוגרת ביותר שהשלימה מרתון היתה ג'ני ווד אלן הבריטית, ילידת 1911. היה זה מרתון לונדון, 14 באפריל 2002, כשהיא בת 90 ו–145 יום, באחת עשרה שעות ו-34 דקות.

לעומתה, השלימה אנג'לה גארגאנו האיטלקייה את מספר המרתונים הרב ביותר בשנה קלנדרית, 2002. היא פתחה במרתון דובאי, ב-11 בינואר, וסיימה את המרתון המאה שלה באותה שנה בסאן סילבסטרו, איטליה, ב-31 בדצמבר.