"ארוכה הדרך לטבריה"

פרק רביעי

30/10/10 – סוף שבוע אחד עשר

שבוע נוסף מאחורינו. 55 ק"מ נוספים תחת נעלינו. העברנו את הריצה הארוכה ליום רביעי כי דור, כמה מפתיע, טס בסוף השבוע, הפעם לראות פוטבול אמריקאי בלונדון. כנראה שריצה היא רק טירוף משני אצלו.

לפני הריצה הארוכה עשינו מהלך רב משמעות ודרמטי. נרשמנו למרתון טבריה ה-34. כן כן. עכשיו גם אנחנו ברשימת המשתתפים. נרשמים מספר 542 ו- 543. מאוד מרגש. המחיר הוא 225 ₪ (תגובה צפויה מהחבר'ה: מה, אתה עוד משלם להם? הם לא אמורים לשלם לך?). יומיים אחרינו נרשם בשעה טובה גם רפי רז, נרשם מספר 593, אחרי שעבר בהצלחה מסחררת בדיקת מאמץ. גם אנחנו נעשה אחת כזאת בקרוב. 

ביום רביעי קמנו בארבע וחצי ובחמש וחצי כבר התחלנו חימום בחניון הדר יוסף אחרי ג'ל בטעם שוקולד איתו פתחנו את הבוקר. 22 ק"מ לפנינו. ברבע לשש יצאנו לדרך. שוב האווירה הנפלאה של הפארק ורוח הספורט המנשבת מכל פינה. רצנו עד נמל ת"א ומשם צפונה על הטיילת לחוף תל ברוך. עדיין לא הגענו לאחד עשר ק"מ כדי להסתובב אז המשכנו עוד לכיוון חוף הצוק. באמצע הסתובבנו והתחלנו לחזור. לרוץ לאורך הים זה תענוג מעולם אחר. בדרך העמסנו שני ג'לים נוספים תוך כדי עצירות שתייה קצרות בברזיות אינספור הפזורות בפארק.

בערך בק"מ ה-14 חזר לביקור הכאב בצד ימין. כבר התחלתי להתגעגע כי לא התראינו משהו כמו שבועיים פלוס מינוס. הוא קצת העיק עלי אבל אחרי בערך קילומטר אחד של ריצה נפרדנו לשלום ולא התראינו שוב עד סוף הריצה. פתאום היכתה בי ההבנה שבעצם אני אוהב אותו, את הכאב. אני אוהב אותך! אני מקבל אותך כמו שאתה, מבין את הצורך שלך להופיע לעיתים, להגיד בשם הגוף משהו שעוד לא הצלחתי לפענח מהו, ולהמשיך בדרכך. אתה לא נגדי, אתה לא מעוניין לפגוע בי. אתה חלק ממני. אני מכיר בזכותך להופיע, מקבל אותך ואוהב אותך. אני מגעיל.

אז באמת הכאב חלף והריצה המשיכה חלק. בערך חמישה ק"מ לסוף נזכרתי שטרם ראינו את מיקי בוגנים, אותו ראינו בריצה הקודמת, ושהיווה לנו השראה רבה. אמרתי לדור שאני לא בטוח איך אוכל למשוך עד סוף הריצה בלי להיתקל באיזה סלב אחד לפחות. בקושי סיימתי את המשפט ומצד שמאל מולנו אני קולט מבטי הערצה המופנים אלינו משניים – שלמה ארצי והכלב שלו. מרוצה המשכתי את הריצה עד סופה. היה מרגש לחצות לקראת הסוף את סף 20 הקילומטרים לראשונה בחיינו ואחר כך גם את סף חצי המרתון. נכנסנו למועדון החצי מרתון פלוס, מועדון מאוד ידוע ויוקרתי. עוד 22 ק"מ מאחורינו, שחרור טוב, הרבה מים והביתה.

וזה המסלול שעשינו:

06/11/10 – סוף שבוע שנים עשר

עברו עוד 55 ק"מ תחת הסוליות.

דור שוב מעביר את השבוע בערש התרבות האירופאית, הלוא היא גרמניה, דויטשלנד, מולדתם של גטה, שילר, היינה, בטהובן, באך, ניטשה, אלברט איינשטיין, קרל היינץ רומיניגה, יורגן קלינסמן ורודי פלר.

ישנה תיאוריה שרצה כבר הרבה זמן בחבר'ה בקיבוץ. תמיד בחצי צחוק, אבל עמוק בלב כל אחד מאמין שיש סיכוי שהיא אמיתית. דור הוא בעצם סוכן מוסד. כל הנסיעות התכופות הללו לאירופה הן במסגרת תפקידו והולמס פלייס היא בסך הכל הכיסוי. אימות לכך קיבלנו באחת הטיסות המשותפות של החבר'ה לאחד הפיינל פורים, לפני כמה שנים. באחד הקונקשנים באיזה שדה תעופה עלום שם במדינה לא זכורה, פגש "לפתע" דור מישהו והלך איתו הצידה. אחר כך הוא אמר שזה איזה מנהל הולמס פלייס באחת המדינות או משהו כזה. אנחנו יכולנו להישבע שראינו אותם מעבירים משהו אחד לשני. סיפור אמיתי.

עכשיו אני חושב שכל הנסיעות האחרונות לגרמניה הן בעצם בשל תפקידו החדש: דור הוא הוא המתווך החדש בעסקת גלעד שליט. בהצלחה בתפקידך.

אז רצתי לבד כל השבוע. ביום ראשון נסעתי לסבתא בקרית מוצקין בעניינים משפחתיים אז בדרך עצרתי בחוף הסטודנטים, הדרומי בחופיה הדרומיים של חיפה ורצתי שם. לרוץ על חוף יחסית בתולי, לא מוכרז, עם מעט מאוד אנשים (והמון טינופת), למרגלות הכרמל הירוק, כשלצידי הגלים המתנפצים, זה תענוג שקשה לי לתאר במילים. בדרך תרגלתי עצירה להשתנה (15-20 שניות) וחזרה לריצה באותו הקצב.

זה בעצם שבוע שמתחיל בריצה על החוף ומסתיים באחת כזאת, כי ביום שישי אני שוב בקריות אצל ההורים ורץ עם אבא שעה וקצת על חוף קרית חיים – קרית ים. הרבה מילדותי ונערותי ביליתי בחוף הזה כולל ריצות אינספור והחוויה הזאת עושה לי כל כך הרבה טוב. כך גם הריצה לצד אבא שמוכיח כושר והתמדה איתנים.

ריצה נוספת אני עושה בפארק הירקון. 14 ק"מ. בשש ורבע יוצא לדרך אחרי חימום. מרגיש מעולה ומאוד מרוצה. הרבה קבוצות ריצה מתחילות בשעות האלה בחניון הדר יוסף. כמות הרצים בפארק מעוררת את התפעלותי כל פעם המחדש.
באמצע השבוע מתעוררת שאלת כמות הג'לים כשאריאל טוען שאין צורך בכל כך הרבה כמו שאנחנו מתכוונים לקחת. לדעתו מספיק באימונים רק אחד מהק"מ ה-30 ומעלה ובמרתון לא יותר משלושה ארבעה. אנחנו קצת מבולבלים בעניין ונמשיך לחקור ולהתעניין קצת עד שנגיע להחלטה סופית.

המרתון התחיל להופיע לי פה ושם בחלומות. אני לא זוכר אותם בדיעבד אבל אני זוכר שהוא שם. בעיני זה אומר שהגוף מתחיל להכין את עצמו גם מנטאלית לאירוע הקרב בצעדי ענק.

אני נגד חיסונים באופן כללי. לא פנאט אבל משתדל כמה שפחות גם עבור ילדיי ובטח כשמדובר בי. ובכל זאת שמתי פעמיי השבוע למרפאת קיבוץ ניר אליהו על מנת לקבל חיסון נגד שפעת. שלושה ימים של חום וחולשה יכולים לשבש לי את כל תוכנית האימונים. זה לא חורף בו אני רוצה להיות חולה ולו ליום אחד.

ביום שישי במעדניר אבי מכיר לי שניים מהלקוחות, מרתוניסטים ותיקים שרצים בקבוצת רצי רעננה ומזמינים אותנו להצטרף. אני מבטיח לשקול בחיוב אבל חושב שאולי, אם וכאשר נמשיך לרוץ, אז יום אחד זאת תהיה אופציה. למרתון הזה אנחנו נתכונן לבד.

13/11/10 – סוף שבוע שלושה עשר

נכנסנו לחודש הכי אינטנסיבי בתהליך ההכנה למרתון. תוכנית האימונים מעכשיו ועד הסוף תיראה כך:

העמודה הירוקה מראה את הסיכום השבועי.

השבוע נפתח בהחלטה שלי להפסיק לנסות להכיל בכפייה את החוויה של אבא שלי על החוויה שלי. כלומר, במילים אחרות – מרוב רצון שלי שיצליח לו ושיהיה לו טוב אני מציק לו מאוד בכל מיני שטויות שאולי לי הן מתאימות ולו פחות. אם נוח לו עם מכנסי הריצה שלו ועם החולצות שלו ועם הגרביים הרגילות, אז יאללה, שיעשה איך שנוח לו. החוויה שלו היא שלו, הקשיים שלו שונים משלי ואני לא צריך לכפות עליו שום דבר שנוח ומתאים לי. להציע כן, אבל פעם אחת וזהו. אם יתאים לו ייקח. לא ללחוץ יותר מדי. כל זה כמובן לא יוריד מכמות ורמת ההתעניינות שלי בהתקדמות שלו, ומהתפילות שלי שילך לו כמו שהוא רוצה.

באותה נשימה, ולמרות כל מה שנכתב כאן עכשיו… בריצת סוף השבוע שעבר, עם אבא בים, שאלתי אותו לדעתו על כך שמישהו יצטרף אליו בקילומטרים האחרונים לצרכי עידוד ומוטיבציה. הוא לא פסל את זה ואפילו הסכים איתי שלמילה טובה ופרצוף מוכר בקילומטרים האחרונים, שצפויים להיות כל כך קשים, יש משקל רב מאוד. לדעתי זה יכול לעשות את ההבדל בין הצלחה לאי הצלחה בלסיים את הריצה. דור ואני רצים ביחד באותו קצב ויש לנו האחד את השני לתמיכה במשבר. אבא ירוץ לבד. ביררתי עם אריאל (הכל אני מברר עם אריאל. הוא האורים והתומים שלי בכל שאלה שמתעוררת) והוא אמר שזה מקובל ללוות מישהו לאורך מספר ק"מ במהלך או בסוף המרתון. שמחתי לשמוע שאבא לא פוסל את הרעיון.

מיד שאלתי את אמא מה דעתה. היא גם חושבת שזה חשוב ואפילו אמרה שתנסה להתגבר בעצמה על התביישותה (ממה את מתביישת? את צריכה להיות גאה ביכולת שלך לרוץ!) ולהצטרף אליו לקראת הסוף. ואז עלה במוחי להציע את זה לרועי בן דודי. דיברתי איתו בע"פ. הוא הביע את הסכמתו ורק אמר שזה היום בו הוא מסיים את המילואים שלו ומקווה שיוכל לסדר שחרור יום קודם. זה המייל ששלחתי לו: "בהמשך לשיחתנו. מדובר על מרתון טבריה. זה יוצא 6/1/11. יום חמישי. הזינוק בתשע בבוקר. בערך ארבע שעות וחצי אחר כך, אם הכל יעבור בשלום, אמור רפי רז לחצות את הקו הסיום. זה הגשמת חלום בשבילו. גם בשבילי. אני אמור לסיים רבע שעה – עשרים דקות לפניו. לא מסתדר שנרוץ ביחד כי כל אחד מתאמן בנפרד. החיים ממש מוקדשים לזה לאחרונה. כרגע מדובר על 60 ק"מ שבועי וזה עוד יעלה, חמישה אימונים בשבוע. די מטורף אבל כיף גדול. להציב לעצמך משימה ולעשות הכל כדי להגשימה. שושי דאגה בהתחלה מבחינה בריאותית אבל הוא עשה בדיקת מאמץ תקינה. עכשיו היא חוששת שהוא לא אוכל מספיק. לא חושב. בכל מקרה, באימונים הוא יגיע ל32-34 ק"מ מקסימום. כלומר, את עשרת הק"מ האחרונים הוא, וגם אני ודור, נעשה לראשונה במרתון עצמו. וזה יכול להיות ההבדל בין לסיים אותו לבין לא. שם יש את המשברים הכי גדולים. שם נתפסים השרירים. שם מגיעה תופעה הנקראת "קיר" ולפיה אתה לא יכול להתקדם יותר כאילו אתה רץ מול קיר. שם נשברים הכי הרבה. שם אתה יכול להיכנס לתמונה. זה ממש משימה בעלת חשיבות משפחתית מדרגה ראשונה בעיני. זה אנרגיות מטורפות שנכנסות לך כשאתה רואה אחרי שלוש שעות וחצי פרצוף מוכר. מילה טובה. עידוד. לי ולדור יש אחד את השני. הוא יהיה לבד. אולי שושי תצטרף לסוף. בדקתי עם מישהו שרץ שם כבר. זה מאוד מקובל להצטרף לרצים ולעודד אותם. גם את רפי שאלתי והוא הסכים שזה יכול להוסיף. בקיצור. אני מאוד אשמח אם תלך על זה. זה מצריך קצת אימון וגם יום חופש, אבל בשביל מה יש לנו ימי חופש אם לא בשביל דברים כאלה". רועי ענה בתמצות כמו שהוא יודע – "אני בעניין". מקווה שזה ייצא לפועל. ככה זה כשאני מחליט לא להתערב לאבא יותר מדי…

וזה עוד לא הכל. במסגרת החלטתי לא לכפות את החוויה שלי על אבא כפיתי עליו עוד משהו. מספר פעמים הצעתי לו להצטרף אלינו ולישון בטבריה לילה קודם כדי לקום כמו שצריך, מרחק הליכה מהזינוק. ככה כולם עושים. אבא התנגד. רצה לישון במיטה שלו. די הצקתי בנושא בתקופה האחרונה והשבוע לפני שהזמנו חדר לעצמנו שאלתי אותם שוב. אני אומר אותם כי ידעתי שאם אפנה לאמא היא תקבל את ההחלטה הנכונה. השאלה למי ההחלטה נכונה. מקווה שאבא לא כועס אבל בעצה אחת הזמנו השבוע חדר לדור ולי וחדר לרפי ושושי רז במלון דונה גרציה. 500 ₪ ללילה, מרחק הליכה מהזינוק והסיום, כולל ארוחת בוקר מוקדמת וצ'ק אאוט מאוחר, שנספיק להתקלח אחרי.

שכחתי לציין שבשבוע שעבר רכשתי במיטב תלושיי מכנסי טייץ של ריצה. למה? לא יודע. יש האומרים שזה יותר נוח, שיש כיס יותר גדול לג'לים. יש גם החושבים שזה יותר גברי. בכל מקרה קניתי ואמרתי ננסה. דור גם קנה. אפילו טייץ אחד ארוך הוא קנה. "לריצות בחו"ל". שיהיה.

ביום שני אנחנו רצים בערב ברעננה סביב הפארק. ריצת שמונה ק"מ קלילה. מסלול חשוך יחסית, לכן אני מרשה לעצמי לנסות את הטייץ, בלי תחתונים מתחת. סה"כ די נוח. החבילה אומנם זזה מצד לצד אבל בשלב מסוים כל אשך מוצא את מקומו וגם איבר המין הזכרי מתמקם על התפר המרכזי ומוצא שם מנוח. מתנצל על הפירוט. אולי בכל זאת אנסה עם תחתונים בפעם הבאה.

יום רביעי. השכמה בארבע וחצי. חמש וחצי אנחנו כבר בפארק. רבע לשש מסיימים חימום ויוצאים לדרך. 25 ק"מ לפנינו. אני עם טייץ בלי תחתונים. דור עם טייץ בלי תחתונים ומכנס מעל. שילוב מפחיד לכל הדעות. בשלב מסוים בריצה אני קולט את דור
מתחיל להסתכל באופן יוצא דופן וחריג לצדדים, כאילו בודק אם יש אנשים מסביבנו. אחרי כמה שניות הוא מבקש ממני לגרד לו, תוך כדי ריצה, בנקודה בגב אליה לא יכול היה להגיע. אני מבין אותו. סך הכל יש לו מעמד ומוניטין לשמור עליהם ותמונת פפראצי בה הוא נתפס כשבחור לובש טייץ מגרד בגבו בעודו לובש טייץ בעצמו, תמונה כזאת לא תוסיף למעמדו הרם. הריצה עוברת בשלום. קשה לנו בסוף אבל אנחנו מרוצים. שלא נרגיש שקל לנו מדי וניכנס לאופוריה. חוזרים הביתה ודור הולך אחרי הצהריים לקבל חיסון שפעת. למחרת אני רואה את חנה עם האוטו של דור ושואל אותה אם הוא לא עובד. היא מספרת לי שהוא חלה אחרי החיסון. אני צועק לחנה מרחוק "איזה תינוק. אני לא מאמין". כרגיל היא נעלבת בשמו. אחר כך יטען שהוא בכלל התייבש בריצה. נסיק את המסקנות לקראת הריצה הבאה.

למרות שכבר כתבתי המון לשבוע זה, אתיש בעוד נקודה שהיא אולי הכי חשובה. באחת מריצות הבוקר אני חושב על שיר ועל הפרגון העצום שלה לשיגעון החדש שלי. עד כמה שאני משתדל לפגוע כמה שפחות בזמן המשפחה שלי ולהתאים את הריצות לזמנים הכי נוחים, עדיין נופל עליה נטל גדול מאוד. שיר, כמו שיר, עושה את זה מכל הלב ועם כל הלב. אני מרגיש את זה בכל מהלך וזה הופך את הכל להרבה יותר קל. לא יודע איך הייתי שורד בבית לא מפרגן. אבל בעצם בגלל זה אנחנו יחד. אז רק שתדעי לך שזה לא מובן מאליו בעיני ואני מוקיר ואוהב אותך מאוד, גם בזכות זה. תודה.

  • DS

    פשוט מדהים.
    החלק עם הטייץ בלי התחתונים היה בגדר "TMI" –
    To Much Information
    חוץ מזה, אחלה טור, כרגיל.

    נ.ב.
    הוחלט שאוהדים את הפאקרס בסופרבול, כי בן רות'לסברגר מהסטילרס הוא אנס מתועב.

  • DS

    השדה תעופה עם התקרית שהזכרת עם החלפת הדברים בין דור לסוכן הק.ג.ב ההוא היה בבודפשט.

  • עמרי

    משפט ששמעתי אתמול מאחד הרצים המוכרים בארץ, נחשון שוחט, שמצליח לתאר את חוויית האימונים למרתון בצורה מדויקת: "לפעמים אני יוצא לריצת אימון ופוגש את עצמי חוזר מהריצה הקודמת".

  • מפרגנת!

    עמרי,
    כל הכבוד על הכתיבה המרתקת, הנחישות,ההתמדה וההחלטה להגשים חלום!
    ועוד דבר, מרגש שאתה יודע להעריך ולהוקיר את שיר. זה גם לא מובן מאליו…
    שאפו