"ארוכה הדרך לטבריה"

פרק שני

4/09/10 – סוף שבוע שלישי

סיכום שבועי קצר – בשלושת הימים הראשונים רצנו ערב. מדובר היה בריצות קצרות יחסית (5,8,5). ריצת השמונה ק"מ אפילו היתה על סף החשיכה וסיימנו אותה בחושך מוחלט שנפל עלינו בשדה. לא חוויה הכי נעימה, אבל פתאום הקצב התגבר, כנראה מהפחד. את היומיים האחרונים של השבוע תיכננו לעשות בבוקר.

שעון מעורר – קבענו ברבע לשש במזכירות, ובשש ועשרים כשהשעון של שיר צלצל, זינקתי מהמיטה וראיתי שהשעון שלי מראה רבע לשתיים בלילה. דור רץ לבד. אני השלמתי בערב.

למחרת, יום שישי, הריצה הארוכה. 11 ק"מ. אני חייב להיות בעבודה כבר בשבע, אז קבענו בחמש ורבע אצל דור בחדר. אני כבר קם לפני השעון, מהלחץ, למרות שהחלפתי בטרייה. חושך מצריים בחוץ, וגם אצלי בלב. לא קל לקום לרוץ בשעה כזאת, ומחשבות אובדניות עוברות בראש. פתאום קופצת לי השורה האלמותית של שלום חנוך- "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר". כמה שזה נכון. בחצי השעה הראשונה רצים על עיוור. לא רואים כלום. ברבע לשש מתחיל להאיר ואז גם הגוף כבר חם, ונהנים מהריצה.

כמה רצנו השבוע? 34 ק"מ. מעכשיו מתחילים לגדול.

למה לא בלוג בלייב? אם לא אשתכנע אחרת, כל מה שכתוב כאן מתפרסם באתר הקיבוץ רק בדיעבד. אחרי המרתון. זאת דילמה די גדולה. מצד אחד, ברור לי שזה יכול להיות מעניין, שונה בעיקר, לגוון את האתר ולהוסיף לו עוד 2-3 גולשים, נוסף על שבעת הקבועים שלו (כולל 3 חברי המערכת…).  ברצינות, זה בטח יוסיף עניין לאתר, ואולי אפילו ייצור אצלנו עוד מקורות למוטיבציה ומחויבות (לא שחסר לנו מהשתיים), תמיכה ועידוד.

מצד שני, לא כל כך בא לי. אני רץ כי אני מגשים חלום, אני מאתגר פיסית ומנטאלית את הגוף, אני נהנה, ובא לי שזה יישאר פרטי שלי, שלי ושל המשפחה והחברים שיודעים ומפרגנים. אז עדיין יש התלבטות, אבל כרגע הנטייה היא להמשיך לכתוב, ולפרסם את זה, אם, רק בדיעבד.

ומה בשבוע הבא? השבוע הקרוב הוא מיני מבחן. דור נמצא בחצי השבוע הראשון בחו"ל כך שאצטרך לרוץ לבד. כל ערב יש חזרות לחג המשק שמגיע בסוף השבוע הזה אז אני חייב לרוץ בבקרים, והכי קשה, המרחקים מתחילים לעלות. לא עוד ריצה ארוכה אחת בסוף השבוע, אלא עוד אחת ארוכה למדי בתחילתו, ובכלל, נפל לי קצת האסימון בימים האחרונים, שזהו, הגענו לדבר האמיתי. הריצות יהיו יותר ארוכות מעכשיו והמחויבות תגדל. סיימנו את ההקדמה, ועכשיו מתחילים לעבוד. מקווה שיעבור בשלום השבוע הזה.

11/09/10 – סוף שבוע רביעי

סיכום שבועי – 44 ק"מ נוספים מאחורינו. דור היה בשטחי טריטוריית הרייך הרביעי בשלוש הריצות הראשונות. רצתי לבד, ועשיתי זאת בבקרים כי כל ערב היו חזרות לחג השישים של הקיבוץ. לא קל לרוץ בבוקר, זה כבר אמרנו. לרוץ לבד בבוקר, ריצות די ארוכות (10,8,5), זה קשה עוד יותר, מה גם שחצי השעה הראשונה בחושך מחלט. הכביש הלבן בחושך הוא לא חוויה נעימה, צריך להרים רגליים גבוה כדי לא ליפול או להיתקל בחול טובעני. אחר כך, ברחובות בכפר סבא, כבר יותר מואר, רואים לא מעט אנשים ספורטיביים, והשמש מתחילה להאיר.

אבא הביא לי את הכתבה של עופר שלח מ-2003. כמה חיפשתי את הכתבה הזאת. מסתבר שהוא שמר אותה ושילב אותה במחברת שכתב, ובה כל מיני הגיגים שלו ושל אחרים על ריצת המרתון, הקשר שלה להורות, ועוד ועוד. מי יודע כמה ספרי מגירה יש לו, לאבא. אני יודע על שלושה לפחות, ועוד מחזה. בטוח יש עוד.

אפרופו אבא, גם הוא חזק באימונים. הוא עושה את זה לבד, 100 ק"מ צפונית מאיתנו, ברחובות קרית ביאליק, בשדות כפר ביאליק ובעיקר לאורך חופי מפרץ חיפה, ומצליח להתמיד. אפילו נסע תל אביבה לקנות נעליים, ובינתיים נראה כי הוא מתעתד לעמוד איתנו על קו הזינוק בטבריה. בעיני זה מדהים. לא פחות. אם זה יקרה, הוא יעשה את המרתון הראשון בחייו חודשיים לפני גיל 59. 

ביום שישי כבר רצים 13 ק"מ. שוב שיא אישי של מרחק. כמו כל שבוע. תענוג.

18/9/10 – מוצאי יום כיפור, סוף שבוע חמישי

סיכום שבועי – סה"כ קילומטראז' שבועי – 45.5 ק"מ. השבוע מתחיל בריצת ערב של 13 ק"מ. למעשה התחלנו השבוע לרוץ שתי ריצות ארוכות בשבוע, וזה לא כל כך קל מבחינה מנטלית. אחר כך עוד ריצות קלילות של 5, 6.5 ושוב 5 ואז, מגיע סוף שבוע, יום שישי, בו רצים בשש בבוקר 16 ק"מ. מי היה מאמין?.

בריצה של יום ראשון, בקילומטר וחצי האחרונים, התחיל לי באופן פתאומי כאב חד ודוקר בצד ימין של חלל הבטן, מתחת לצלעות. לא משהו שקשור לנשימה כי אז זה מורגש בצד השני. לא יודע למה זה קשור ואיזה איברים מעורבים, אבל זה כמעט גרם לי לעצור. גמגמתי לדור שימשיך, ועברתי לקצב איטי ביותר. אחרי כמה מאות מטרים זה עבר ושוב הגברתי, ואז זה חזר. ככה לסירוגין עד הסוף. לא עצרתי, אבל אם זה קורה בריצה האמיתית, לא יודע איך יוצאים מזה. בטוח צריך לעבור קצת להליכה.

בקיצור, זה קצת הדאיג אותי וחיכיתי לריצות הנוספות של השבוע לראות אם זה חוזר. זה לא חזר עד כה.

הרוקי מורקמי, הסופר היפני הנודע (טרם קראתי את ספריו המומלצים) כתב ספר בשם "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים", ספר שתורגם לעברית ממש לאחרונה. הוא מספר בו על חוויותיו כרץ מרתונים חובב אך מכור. נראה לי ששווה קריאה בתקופה הקרובה.

מדי פעם אשלב אנקדוטות ונתונים מהמחברת שאבא כתב. יש שם דברים מדהימים. למשל, הזמן בו השלים מרתון ההולנדי האן פרנק, בעודו דוחף עגלת תינוק: 3 שעות, 54 דקות ו-36 שניות (21 באפריל 2003).

25/9/2010 – סוף שבוע שישי

כמה? – 45.5 ק"מ שבועי.

למה? – לא ממש ברור.

איך? – הכי פחות ברור.

השבוע מתחיל. רצים ריצות ערב. את הריצה הסמי ארוכה של תחילת השבוע בחרנו לעשות בכפר סבא. 13 ק"מ לפנינו ומתחילים בסביבות שבע בערב. שעון חורף כבר פה אז חושך מלא. מקבלים החלטה גרועה: הסיבוב של ספורטק עד ספורטק דרך טבע הוא 3.2 ק"מ. נעשה אותו 4 פעמים וסגרנו עניין. זוועה. לעשות סיבוב ארבע פעמים רצוף זה שחיקה מנטאלית למתקדמים. אחרי הראשון נכנס דכאון טוטאלי שרק מתגבר עם סיום הסיבוב השני. אתה רואה את אותם אנשים כולל אותו איש חביב, בא בימים, שישב על הספסל וראה אותנו עוברים לידו 4 פעמים. לא יודע כמה הוא מחובר למציאות אבל את החיוך בזוית הפה בכל פעם שראה אותנו הוא לא הצליח להסתיר.

כאילו זה לא הספיק, אני מתיש את דור בשאלות והוא, מסכן, נאלץ לענות ולספר, עד שכמעט שבק חיים לכל חי, ואנחנו כולה בחצי הדרך. הפסקנו לדבר והוא חזר לעצמו אט אט.

עוד גורם לזוועתה של הריצה היה חום ולחות שכבר לא חשבנו שנזכה להם בקיץ הזה. שוב ריצת סאונה. ושוב, לא הבאנו מגבות ומילאנו בזיעה את האוטו של דור (רכב חברה, רכב חברה).

הסיבה הבאה לדיכאון באה ממש לקראת הסוף, במאות מטרים האחרונים עת חזר לי שוב הכאב צד המטריד. כשחזרנו הביתה בדקתי בגוגל במה מדובר. מסתבר שזוהי תופעה ידועה. לא אטריד אתכם בפרטים, אבל בגדול מדובר בכמה רצועות בחלל הבטן שמעגנות את כל האברים הפנימיים שם שמקפצים בחדווה בזמן הריצה, ולמעשה מחברות אותם לסרעפת, שהיא זאת, בין השאר, שבזכותה אנו נושמים. הרצועות האלו נמתחות בעת עלייתה וירידתה וכך נוצר הכאב. יש דרכים להימנע ואני מקווה שהוא לא ישוב.

בהמשך השבוע דור שוב בחו"ל. הפעם אצל עוזריהם. הוא רץ שם, בוינה, על גדות הדנובה את הריצה הארוכה השבועית, 16 ק"מ. אני מצפין לקריות לסוף שבוע, ורץ בחוף קרית חיים – קרית ים יחד עם אבא שלי.

הריצה עם אבא היא תענוג בפני עצמה. כיוון אחד תופסת אותנו רוח צפון מערבית חזקה שמצליפה בפנים ויוצרת אצל אבא משבר כבר בשלושה ק"מ הראשונים. אחרי שהתגבר אנחנו מגבירים קצב ובחזור אנחנו שטים בעזרת הרוח. הריצה בים היא עונג בלתי יתואר. זורקת אותי 15 שנה אחורה לימים בהם הייתי רץ שם בקייצים כמעט על בסיס יומי. אבא מכיר לא מעט צועדים/רצים על החוף. אני לא. ברוב טיפשותי, ולזכר ימים עברו, רצתי יחף. בהתחלה היה כיף אבל אחרי זמן מה החלו כאבים בכף הרגל והרגשתי את היבלות בהיווצרותן. לא נורא. הסיום, שכלל טבילה בים החשוך אל מול אורות העיר חיפה המנצנצים על הכרמל שמולנו היה שווה כל יבלת.

נרשמנו למרוץ נתניה ביום שני הקרוב, 27/9. 15 ק"מ. למה לא? בכיף שלנו.

  • חנה

    איזה יופי.
    דור נתן לי הוראה , כמעט אזהרה, בכל בוקר – דבר ראשון – לפתוח ולקרוא את האתר .
    עכשיו חמש וחצי , העבודה ממילא לא בורחת .. קראתי את שני הפרקים ברצף , מחכה להמשך . יופי יופי .

  • מדהים

    פרסם כבר את פרק 3!!

  • =*)

    איזה כיף לקרוא!
    מעביר לי איזה כמה זמן מהעבודה!
    תמשיך…=)