"ארוכה הדרך לטבריה" – פרק אחרון

6/1/2011 – בוקר הריצה

לא ממש ישנים בלילה. כלומר כנראה שכל אחד ישן קצת, אבל לא הרבה. רוב הלילה סיבובים מצד לצד. בקיבוץ ניר אליהו גם שיר לא ממש ישנה. וגם בחדר ליד רפי ושושי, אבא ואמא, מתקשים להירדם. ידענו מראש, אז לא נלחצנו.

קמים בבוקר לפני השעון. בעשרים לשבע יורדים לארוחת בוקר. פרוסה וחצי עם דבש, קפה שחור, ומים. מסביבנו "קולגות". עולים לחדר להתלבש, להתרוקן, שומעים עוד כשעה של מוסיקה עם כל השירים הממריצים. יורדים לרחוב בשמונה ורבע. ההזנקה קרובה מאוד למלון. בחוץ כבר אווירת קרנבל. יש התרגשות בריאה. קצת צילומים, חימום קצר. קצת מתיחות. השרוכים של הנעל משוחררים לי מדי אז אני מהדק את הקשירה. אחרי שלוש דקות אני חושש שקשרתי חזק מדי ולא יעבור מספיק דם לכף הרגל. משחרר קצת. אבל זה משוחרר מדי. אז מהדק שוב עוד קצת. ריקון שלפוחית אחרון בשירותים ומתמקמים בין הרצים לקראת הזינוק. כמה דקות נותרו. אמא מגיעה חזרה ומבשרת ששיר, חנה, איאן והילדים נתקעו בכניסה למושבה כינרת. לא מאפשרים להם לעבור ושלא ניבהל אם הם לא שם.


דקה לפני הזינוק. זהו. רגע האמת מגיע. אני מסתכל על דור ועל אבא. שותפיי למסע. עברנו כברת דרך ארוכה. כל אחד והגוף שלו, המשברים שלו, האתגרים שלו. עוד ארבע שעות פלוס נותרו לנו ואנחנו אחרי. איחולי הצלחה וכאפות גבריות אחד לשני. שלוש, שתיים, אחד. זינוק.

עשרה מטרים ראשונים הולכים. צפוף מאוד. אחר כך ריצה קלה עוד כמה עשרות מטרים ומגיעים לקו הזינוק, עולים על השטיח. מרתון טבריה ה-34, הראשון של חיינו, מתחיל.

התחלה איטית מאוד. אחרי חצי קילומטר רואים אנשים שכבר יורדים לצידי הדרך להשתין… אנחנו מאוד מבסוטים. מרגישים טוב, מתרגשים, שומרים על קצב איטי במיוחד כמו שתודרכנו מראש. לא מאבדים כוחות בהתחלה, לא מתפתים לרוץ מהר יותר למרות שהגוף צועק "תגביר, רוץ, יש לי כוח, תן עוד, מה זאת הזחילה הזאת". אחרי קילומטר או שניים כבר נפתחים מרווחים. יש הרבה מקום לרוץ, כמעט אין אנשים בצידי הדרכים. לפנינו קבוצה קטנה של רצים. אחד מהם פונה לכל קבוצת אנשים קטנה שצופה מצידי הדרכים וצועק עליהם "מה, לא מגיע לנו מחיאות כפיים? אין כל הכבוד?". מכולם הוא זוכה מיידית לקריאות עידוד. אצלנו הוא זוכה לכינוי "הרץ הנוזף".

לוקחים מים בתחנה הראשונה, חלק מהבקבוקים לא נפתחים. מזל שאנחנו שלושה ואפשר לחלוק את הבקבוק שכן נפתח. בתחנות הבאות זה כבר יישתפר וברובן אפילו ייפתחו את הבקבוקים בשבילנו. אנחנו מרוצים. מתיישרים על הקצב המתוכנן. שלושת הקילומטרים הראשונים בקצב ממוצע 6 דקות לקילומטר בערך. אחר כך מגבירים ומתייצבים על קצב שנע בין 5:49 ל- 5:56 לקילומטר לכל אורך הריצה. אולי מלבד קילומטר אחד מהיר במיוחד, בערך אחרי 15 קילומטר, כשראינו את המובילים בדרכם חזרה והאדרנלין התגבר.

לקראת הקילומטר השמיני אני במתח. מוכן נפשית לכך שהילדים ושיר לא יהיו בכינרת אבל מתפלל שכן. פתאום אני שומע שריקות וצעקות. רואה אותם! איזה אושר. רצים לצד השני של הכביש, מחלקים כיפים לכתומים. אלעד נראה בשוק. צעקות. עידוד. צילומים. כמה אנרגיה זה מוסיף. אני מרגיש שאני יכול לעבור לקצב שלוש דקות והלצטרף לקבוצה המובילה.

ממשיכים הלאה. פוגשים את יעל, שרצה לידנו את המרתון ה-13 שלה, השביעי בטבריה, בעלת תוצאת שיא של 3:27. היום היא רצה לאט בכוונה, כי לא התכוננה כראוי. חמודה מאוד. היא תלווה אותנו בערך עד הקילומטר ה-34 ואז תיעלם לנו, לדעתי מאחור, אבל אולי רצה קדימה ולא שמתי לב. מתברר שיש לה נכדה בת 7! אני לא הייתי נותן לה 40.

צידי הדרך ריקים כמעט לחלוטין. ליד דגניה עומדים בצד השני של הכביש ילדי הגנים ומושיטים ידיים. רוב הרצים רצים בצד הרחוק של הכביש. אני חוצה את הכביש ומחלק כיפים לכולם. כך אעשה עם כל קבוצות הילדים לאורך הדרך. הם מבסוטים מאוד ואני מגלה שגם לי זה מוסיף הרבה. הרבה יותר טוב מאשר לרוץ בשממה, עם עצמך בלבד, בלי נפש חיה בצדדים, מה שלמעשה קורה לאורך רוב הריצה.

בקילומטר ה-12 הפתעה רעה מאוד. הנה הוא חוזר. הכאב בצד ימין. זה שלא בא לבקר כבר שבועות רבים ונעדר מכל הריצות הארוכות האחרונות, זה שאחראי למשבר הכי גדול שלי בתקופת ההכנות, זה שגורם לי בדרך כלל להאט בצורה משמעותית, זה שהשלמתי עם קיומו, שהתיידדתי איתו ושחשבתי שכבר לא ישוב לעולם. הוא חוזר ודי בגדול. אני מרגיש אותו חזק. בינתיים לא ברמה שגורמת לי להאט, ואפילו עוד לא לשתף את דור ואבא. אבל הוא פה, וכרגע עושה רושם שהוא פה כדי להישאר. אני נושם עמוק. מתחילות לרוץ מחשבות מהירות על כך שאם הוא יתגבר וימשיך ככה אין סיכוי שאני מסיים. אבל אני חזק. מטיס את המחשבות האלה במהירות הבזק לקיבינימאט. יתהפך העולם ואני מסיים את המרתון הזה. חוץ מזה, מה לא ברור? – הוא התאמן איתי, ליווה אותי בכמה וכמה ריצות אז גם הוא רוצה להיות נוכח בטבריה, להרגיש מה זה מרתון. אני מספר לדור, ממשיך לנשום, מכניס את הכאב לשליטה ומעלים אותו לחלוטין לקראת סוף הקילומטר ה-13.

זה בא טוב. כל המחשבות שהיו לי לגבי זמן טוב, הגברת הקצב וכו', כל אלו נזרקו עכשיו במורד המדרגות. את מי מעניין זמן. העיקר לסיים בריצה, בלי להישבר ובלי לעבור להליכה. הרגשה של מעין חרדת קודש עוטפת אותי. המרתון זה עכשיו, זה הדבר האמיתי, וצריך להתייחס אליו בהתאם. אין מקום לשאננות. בדיעבד, אני חושב שהייתי קצת שאנן לפני הריצה, היום בבוקר ובימים האחרונים. רק ברמת ההרגשה, לא בהתייחסות. הייתי מלא מדי בבטחון עצמי, כאילו הריצה כבר מאחורי ברגע שסיימתי את ההכנות. לא הייתי לחוץ מספיק, לא פחדתי מספיק מהמרתון הראשון. כדאי קצת לפחד, זאת דעתי.

אחרי עוד כמה קילומטרים מגיע מולנו המוביל. הוא בהפרש די גדול מהקבוצה שאחריו. אחר כך יתברר לנו שפרש כמה קילומטרים לסוף. אנחנו מוחאים כפיים, צועקים, מעודדים. כך גם לגבי רוב עשרות הרצים הראשונים. אבל בעיקר אנחנו מחכים ליערה. כשרואים אותה מתחילים לצעוק, למחוא כפיים, לעודד. היא רצה בנחישות, מוקפת במלוויה ומצליחה לשגר לנו חיוך. אני בטוח בלי צל של ספק שכל מילת עידוד כזאת שמקבלים בדרך מוסיפה ותורמת. יערה תסיים את המרתון הראשון בחייה ראשונה בין הישראליות, בזמן אדיר של 2:51 שעות. אלופת ישראל, מקיבוץ ניר אליהו. איזה כבוד, איזו גאווה, איזה זמן. מברוק (בחצי הדרך הראשון מלווה אותה גם אריאל "שלנו". הוא הפייסר, מכתיב הקצב שלה. היא לא תשכח להודות לו בסיום בראיון הראשון שלה לאתר ynet).

לאט לאט מתחילים להופיע מולנו עוד ועוד רצים, שהסתובבו כבר בחצי הדרך. יעל, שרצה איתנו, מכירה ומעודדת עשרות מהם. אנחנו יודעים שאוטוטו כבר קו החצי. אני כבר מתחיל להרגיש שזה יותר קשה לי מכל ריצת אימון עד כה. לוקחים תוך כדי ריצה בקבוק מים בכל תחנת שתייה, כמה שלוקים ומשליכים אותו לצד הדרך. מתנדבים יקרים יאספו אחר כך הכל. פעם בשעה אני לוקח ג'ל. הקילומטרים עוברים לאיטם. אנחנו שומרים על הקצב. דור מדווח כל קילומטר את הזמן. מסביב אין נפש חיה מלבד הרצים עצמם, כמה רוכבי אופניים שמלווים, מצלמים, מעדכנים בפלאפון ותומכים בחבריהם, ומדי פעם מכוניות של תקשורת או של המארגנים.

כמו האובססיה שהיתה לי לפני הזינוק לגבי שרוכי הנעליים, כך נכנס דור לאובססיה משלו במהלך הריצה. אובססיית הג'לים. מראש הוא התחיל את הריצה עם עשרות ג'לים עליו (הגזמה) אבל זה לא מפריע לו לקחת עוד ג'ל בתחנת החלוקה בקילומטר ה24 בערך. מחלקים שם ג'לים, והוא אומר לעצמו למה לא, שיהיה עוד אחד לאוסף. הוא לא משתמש בכולם אבל זה מקנה לו הרגשת ביטחון ותוספת משקל. אבל, שוד ושבר! בעת מסירת הג'ל מהמתנדב בעמדת החלוקה לידו של דור נוצר רווח קטן והג'ל חומק לריצפה. דור ממשיך עוד כמה מטרים מהתנופה, עוצר בחריקת בלמים, מסתובב, וחוזר חמישה מטרים כדי להרים מהריצפה ג'ל שהוא בכלל לא צריך(!!). אני קולט את הכל בזוית העין. המתנדב בתחנת החלוקה מנסה מצידו למנוע את המבוכה ומזנק לעזור לדור להרים את הג'ל תוך שהוא צועק לדור "אל תתכופף, יתפס לך שריר", אבל דור חושש שהאיש ייקח לו את הג'ל כעונש על הרווח בין האצבעות ומזנק לריצפה, קוטף את הג'ל, מתרומם, מסתובב וממשיך בריצה, מבסוט וטוב לבב, ובתוספת של ג'ל נוסף באמתחתו. עכשיו תדמיינו את כל הסצינה הזאת בסלואו מוושן. חזק מאוד. הכל אמיתי אגב. למרתון הבא אמליץ לו לבוא עם שקית, פן יחלקו ג'לים בחינם.

הקילומטרים מתארכים יותר ויותר. העומס על הגוף גדל. קשה לי. כבר עשיתי ריצות ארוכות מאלה עד עכשיו, בקצב יותר מהיר, והרגשתי יותר טוב. היום די כואב לי. בקילומטר ה-25 הכאב בצד חוזר, הפעם עמום יותר, בקטנה. הוא ילווה אותי ככה, לסירוגין, עד הסוף. אבל בשליטה. לא יגרום לי להאט. הקילומטרים לא זזים. בצידי הדרך כבר רבים שעברו להליכה. מותחים שריר. ממשיכים לרוץ עוד כמה מטרים. עוצרים שוב. אני משתדל לא להסתכל להם בעיניים, לא לראות את האכזבה. מתקרבים לקילומטר ה-34. כשחוצים אותו אנחנו כבר יודעים שהגענו לטריטוריה חדשה מבחינתנו. מעולם כבר לא רצנו זמן וקילומטרים כמו שאנחנו רצים מעכשיו ועד הסוף.

עד עכשיו לא עצרתי להשתין. זה בניגוד לצפוי. לא מרגיש צורך ויודע שאם אעצור עכשיו אני יוצא לגמרי מהקצב ומסכן את הריצה כולה.

שוב חוזרים לראות פה ושם קצת אנשים, קצת ילדים, מחלקים קצת כיפים. אפילו העידוד ממספר חברים מבוגרים מקיבוץ דגניה שעומדים על הכביש ושרים מוסיף אנרגיה. מספר עמדות ריענון, בננות , תפוזים, משקאות איזוטוניים (לא לקחתי כלום), מים. אני מסתכל על דור ואבא. כל אחד במאבק האישי שלו. כל אחד בכאביו. לכולם קשה. לא יודע באיזו מידה לאחרים. לי מאוד קשה. אני חושב שאם לא הייתי בקבוצה אולי הייתי מאט. אנחנו שומרים על הקצב. לא מגבירים, כי אי אפשר, אבל גם לא מאטים. לא נתקלים ב"קיר" המפורסם, שבעקבותיו מי שנתקל בו מאט לקצב הליכה ובסופו של דבר פשוט עוצר. מדבר לעצמי. אתה חזק. רוץ. עוד חצי שעה ריצה ואתה מרתוניסט. מגשים חלום. איזה מאבק עם הראש, עם הרגליים, עם הגוף. אני לא מרגיש על סף פרישה אבל קשה לי מאוד מאוד.

חמישה קילומטר לסוף דור שואל אותי על מרתון פריז. אני עונה שנכון לעכשיו אני מוותר עליו. אין מצב.

עוד קילומטר עובר. דור, כנראה בפרץ של התרוממות רוח (אני חושב שלדור ולאבא הי
ה יותר קל מאשר לי בסיכום הכללי), מתחיל לסכם את הריצה. אומר כל הכבוד, אנחנו מרתוניסטים, רק עוד קצת עד הסוף. אני נוזף בו. ואם עכשיו ייתפס שריר. מה אתה מסכם? לא מסיימים לדבר ומולנו בחור מעולף שוכב על הכביש. הוא כבר מוקף בארבעה רצים אחרים אז לנו אין מה לעצור. מישהו מרים את רגליו ומישהו את ראשו. אחד עוצר רכב מארגנים שמזמין אמבולנס. לפני שנחלוף אני מספיק לראות אותו מתעורר. אתה רואה, אני אומר לדור, מוקדם מדי לסכם. דור מסכים.

קצת אחרי הקילומטר ה-39 אנחנו שומעים צעקה – "כל הכבוד ניר אליהו". מולנו מופיע משיח בן דוד. אריאל בכבודו ובעצמו. הוא חזר סביב הכינרת עם וויצמן ותרצה מקו חצי המרתון, כדי לחכות ליערה בסוף. אחרי שהיא סיימה לבש טרנינג ויצא לקראתנו. אריאל מתחיל לרוץ איתנו, עם טרנינג, עם שקית ביד, ועם אנרגיות בלתי נגמרות שמדביקות גם אותנו. מעודד. מעדכן מרחקים. הנה השלט של הקילומטר ה-40. רץ מהר לתחנת המים האחרונה ומביא בקבוקים לכולנו. עוד 200 שניות. עוד מאה. זה הזמן להגביר אם נשאר לכם כוח, הוא אומר, איזה להגביר… אני בלי יכולת להגביר אפילו בשניה. לפני המאתיים מטר האחרונים מגיעה ההוראה מאריאל לחייך כי עוברים מול מישהי שמצלמת ומעלה את התמונות אחר כך לאינטרנט. פתאום מהצד שריקות משרוקית וצעקות. דורון, אחותי, רוקדת וצווחת ומתחילה לרוץ לידנו תוך צעקות מטורפות. אריאל מוביל אותנו עד שמגיעים ל150 מטרים האחרונים, אומר "הבמה שלכם, תהנו" ומפנה את הדרך. אנחנו עם חיוך בלתי נגמר על הפרצוף (יש תמונות שמוכיחות שכוח לחייך נשאר לנו). רואה את חנה פורצת עם משרוקית וקופצת על המסלול. רואה את שיר והילדים. את אמא. רץ הצידה, חוטף את אלעד ההמום, עם משרוקית בפיו, לוקח את יובל ביד ומעביר אותו לאבא שרץ אחרי עם יובל ועם אמא, ומרחף עוד 30 מטרים עד קו הסיום. חוצה את השטיח, שומע את שמי מוכרז, ומחבק בחוזקה את אלעד. זהו. עשיתי את זה. רוחנית אני מרחף כמה מטרים באויר. פיסית, אני מותש, מרגיש כמה מטרים מתחת לפני האדמה. חייב לשתות. עוד ועוד לשתות.

 

חיבוק משותף עם יובל ואלעד. מפה הזכרון קצת מעורפל. יש חיבוקים, כיפים. כוסות מים. בננה אחת. הולך לגדר ומנשק את שיר דרכה. תיכף אצא אליהם. פתאום מופיע אריאל, רוכן ומוריד לי את הצ'יפ מהנעל. אומר שאם אתכופף לא אוכל להתרומם שוב… אחרי שניה הוא חוזר עם שלוש מדליות ומעניק לנו אותן. חיבוק אחרון ופרידה מהאיש שנתן לנו השראה ועשה לנו את הכל הרבה יותר ברור. כשנחזור הביתה כבר יחכה לנו מייל ממנו עם ברכות וטיפים להתאוששות ולימים הקרובים.

יוצא החוצה. חיבוק עם שיר, דורון, אסי. שותה הרבה. כמעט לא אוכל. אני מרגיש שמים הם מה שחסר לי עכשיו (בדרך חזרה נעצור בצד כדי שאשתין שלוש פעמים). קצת צילומים, מתיחות מועטות. שומעים חוויות מהיום הארוך והמרגש שעבר על שיר והילדים. שיר משתפת בהתרגשות שלה ושל הילדים. אני מאושר. בעננים. שותה עוד ועוד. מדדים למלון, מקלחת, והביתה. מחר מחכה הבלו לייבל שרכשנו במיטב כספו של דור לחגיגות של היום אחרי.

 

"כבר שכחתי מתי עפתי, ומתי את כל חושי איבדתי כך".

7/1/2011 – סיכום

תם ונשלם. אנחנו חברים במועדון 42.2 היוקרתי. מועדון בו חברים בערך 0.01% מאוכלוסיית העולם, ושהוא, כמו שכתב אריאל, "מועדון אקסקלוסיבי שמורכב מאנשים שיודעים לעמוד במטרות שהציבו לעצמם".

הרגליים כואבות, אבל לא נורא, כצפוי ולא יותר מכך.

דור מסיים במקום ה-705 כללי, אני אחריו ואבא אחרי (דור שולח לי למחרת הודעה- "אני מקום שני בפודיום של הקיבוץ וראשון בין הגברים. פירקתי אותך בסוף"). הזמן – 4 שעות, תשע דקות ו-34 שניות. "למה לא ניצחתם?", שואל אותי יובל למחרת. "בטח שניצחנו", אני עונה, "רק לא היינו ראשונים".

מאחורי בערך 1035 קילומטרים, 103 שעות ריצה, 22 שבועות, חמישה חודשים, חמישה זוגות גרביים, שלושה מירוצי הכנה, שלוש חולצות, שני זוגות מכנסיים, שני זוגות נעליים, טייץ אחד, שותף אחד קרוב ואחד רחוק, מרתון אחד, חלום אחד, אחד אלוהינו.

תודות – בראש ובראשונה אני רוצה להודות לעצמי. על הצבת המטרה, הגדרת החלום והגשמתו, ועל מתנת היומולדת שהענקתי לעצמי, יום לפני גיל 32. תודה ענקית לדור. בלעדיך ספק גדול אם הייתי מצליח. נחישות, מקצועיות, אופטימיות, חברות שכזאת שמוצאים אולי פעם בחיים. הצלחת לסבול אותי ואת שגעונותיי במשך מאות (!) שעות של ריצה משותפת. תודה. תודה ענקית לא פחות לשיר, אהבתי היקרה מכל. בלעדייך, בלעדי התמיכה והפרגון כל זה לא היה מתאפשר. תודה לרפי, אבא שלי, על השותפות ועל ההשראה שהיית ועודך עבורי. תודה לשושי, אמא, על התמיכה באבא ובי, לילדיי האהובים ולכל המשפחה התומכת והמפרגנת. תודה גדולה לאריאל, האחד והיחיד, שעשה את הכל הרבה יותר נכון, מקצועי ומובן. תודה לכל החברים, התומכים, המפרגנים והשותפים שליוו לכל אורך הדרך. מקווה שלא שכחתי אף אחד, ואם כן, אז תודה גם לך.

עכשיו צריך להגשים את החלום הבא.

  • דניאל

    כל הכבוד. כתיבה ברוכה. בהחלט מרגישים שלקחנו חלק במסע שלכם.

  • אמיתי

    הישג מרשים, כל הכבוד!

  • שאילתה

    לא חבל לשלם לשומר ערב בשער המזרחי כדי שישב בבוטקה ויפתח את השער לכל רכב שנכנס ויוצא? כבר עדיף שהשער יישאר סגור והחברים יוכלו לפתוח אותו בעזרת הפלאפון

  • מדובר בשומר

    שפותח את השער לאורחים של החתונה בעדן, שנאלצת לשלם עליו עד שיימצא פתרון לדרך העוקפת

  • בורצי

    הישג מדהים, כל הכבוד.
    היה כייף לקרוא ובהצלחה בפריז !!!

  • עמרי

    תודה למפרגנים

  • עמיקם

    קראתי בעניין רב את יומני המסע למרתון מתחילתם ועד סופם.
    הרגשתי שותפות במאמץ ובהצלחה, כל הכבוד לכם!
    כל החומר נמצא מודפס בתיקכם בארכיון.
    היו ברוכים לקראת הבאות