25/12/10 – סוף שבוע תשעה עשר


אנחנו מוכנים למרתון. התחלה מפוצצת לסיכום שבוע, כשיש עוד שבועיים עד לריצה עצמה. ובכל זאת. נכנסנו לתקופה שנקראת בשפה המקצועית taper, חידוד. מכאן יורדים העומסים של הריצה באופן מדורג ודי דרמטי. פה מתחיל הזמן להכנות הארגוניות, הנפשיות והגופניות במובן התזונתי והבריאותי.

ריצות השבוע הן קצרות בעיקר, (בין חמישה ק"מ ל-13) וריצה אחת בינונית של 19 (מי היה מאמין שאקרא לריצת תשעה עשר ק"מ ריצה בינונית). עוד ריצה אחת כזאת מחכה לנו בשבוע לפני המרתון וזהו.

ביום שלישי אריאל בא (יחד עם בנו עמית מהגן של יובל) אחר הצהריים לקפה. גם דור מגיע לפני שיילך באמצע לרופא ספורט כדי לבדוק כאב שהתחיל בתקופה האחרונה (מתברר בדיעבד כתחילתה של דלקת שזוהתה בזמן לפני שהחמירה ושטופלה בהצלחה בעזרת כמה כדורים). אריאל הוא המנטור שלנו. הוא יועצנו לכל שאלה שצצה בענייני מרתון, הכנות, תזונה, פסיכולוגיה ואדמיניסטרציה. אנחנו מיישמים כמעט את כל המלצותיו.

אריאל מחלק את השיחה למספר נושאים עיקריים. הראשון הוא התקופה הקרובה. עכשיו כבר אין לעשות שינויים. לא בקצב, לא להעמיס דברים חדשים על הגוף. לא לעשות ניסויים. בקרוב יתחילו חלומות על המרתון (בלילה שלפני יש רבים שלא ישנים בכלל) וגם יצוצו להם כאבים חדשים במקומות שלא כאבו עד כה (מישהו אמר כאב בברך שמציק לי, בקטנה אמנם, כבר עשרה ימים בערך?). חשוב מאוד "להשתדל" לא להיות חולים. שלושה ימים לפני מתחילים להעלות את אחוז הפחמימות בתפריט היומי (העמסת פחמימות). זוהי אנרגיה חיונית לריצה. ההעמסה הזאת תתבטא גם בעלייה במשקל הגוף (אריאל ממליץ לא להישקל בימים אלו) כי הפחמימות נצברות בגוף יחד עם המים, שבשתייתם יש להרבות. נקודה חשובה נוספת היא שככל שיתקרב המרתון כך נרגיש פחות מוכנים. הבטחון ירד וריצת השלושה קילומטר ביומיים שקודמים למירוץ תוכיח לנו מעל לכל ספק שאין סיכוי שנסיים 42. לא להאמין לזה…

הדגש העיקרי והחוזר על עצמו ברוב השיחה עם אריאל הוא המלצתו החד משמעית (עליה יטיף לנו רבות, וטוב שכך, גם במיילים נוספים שישלח) לעשות את שלושת הקילומטרים הראשונים בריצה עצמה בקצב באיטי יותר בכעשר שניות מקצב הריצה המתוכנן שלנו. הגוף יהיה אז, על קו הזינוק, בשיא מוכנותו, "מסומם" ומלא אדרנלין, מסביבנו כולם ירוצו מהר ולנו ייראה שאנחנו אחרונים. אלה שפותחים מהר מדי הם גם אלה שיצעדו החל מהקילומטר ה-25 לצידי הדרך. כדי לא להצטרף בעצמנו לצעדת הכינרת עלינו לפתוח לאט ואחר כך להגיע לקצב המתוכנן. זה לא פשוט לרוץ לאט ממה שמורגלים אבל בשביל זה שלחנו את דור להשתלמויות באוסטריה וגרמניה מספר פעמים בחודשים האחרונים. הוא ייקבע את הקצב הרצוי בהתחלה ואנחנו נתיישר לפיו. סומך עליו יותר מאשר על עצמי בנושא הזה.

מועדון הריצה הגדול בארץ נקרא איילות (כמו אלה שעליהן לאה גולדברג שאלה מה הן עושות בלילות). בשלב מסוים עוברת בנו המחשבה להדפיס על חולצתנו את הכיתוב "עגלות ניר אליהו". הרעיון יורד גם כדי לא להעליב אף אחד ובעיקר מתוך עצלות.

ביום רביעי מוקדם בבוקר רצים 19 בפארק הירקון. "אני אוהב לרוץ פה", אני אומר לדור, קילומטרים ספורים לפני הסוף. "כן", הוא אומר, "גם אני. אהבת רץ לפארקו".

דור ואני אמורים לרוץ את מרתון טבריה הקרוב. גם יערה זנגי תעשה זאת ויחד נהיה, עד כמה שידוע לנו, שלושה רצים מניר אליהו. אם ניקח בחשבון 300 תושבים בקיבוץ, אז אנחנו מהווים פלוס מינוס אחוז אחד מאוכלוסיית הקיבוץ שירוץ את מרתון טבריה ה-34. אני תוהה אם יש עוד יישובים בארץ עם כזה אחוז יחסי לגודל האוכלוסייה. בטח כן, אבל לא רבים. מכובד.

1/1/11– סוף שבוע עשרים

זמן כסף הגיע. Money time. עכשיו שבת, חמישה ימים לפני היום הגדול. הסתיים לו שבוע חידוד נוסף. העומסים נשארים נמוכים השבוע. ריצת 19 ק"מ אחת בפארק ומסביב ריצות קצרות, הארוכה שבהן 10 ק"מ.

בוקר אחד אני קם מוקדם לריצה. לבוש כבר בבגדי ריצה, אני עוזר לשיר להעיר את הילדים לפני שאני יוצא. אלעד, מתוך קורי השינה, עם חצי עין פתוחה, עוד במיטה, רואה את הלבוש ואומר – " אבא?". "כן, חמוד שלי". "אבא הולך לרוץ?". "כן, ילד מתוק של אבא". "אבא, למה?".

הריצה בפארק היא האחרונה בו לפני טבריה. פארק הירקון, המקום שכה האיר לנו פנים, אירח אותנו בשעות לא שעות, בחושך, בשמש, שמע את כל קיטורינו, תשבוחותינו, תלונותינו. והוא תמיד הבליג. תמיד הפעים אותנו ביכולתו לארח כמות כה גדולה של רצים, רוכבים והלכים. תמיד בחביבות, באדיבות, בנקיון. ברזיותיו הן סמל ומופת למים זורמים. הירקון, הכלבים, הדשאים. אהבנו אותך פארק יקר, אהבנו ועודנו, ואין פה טיפת ציניות אחת.

במסגרת שעות אינסופיות של ריצה משותפת נגמרים לפעמים נושאי השיחה. כשזה קורה, צצות ההברקות. היציאות המטומטמות, אלה שהכי כיף להיזכר בהן בדיעבד. השבוע, באחת הריצות, דור מעלה הצעה דגולה. בוא נאתגר את המדע. בוא נלך הפוך על הפוך. בשבוע האחרון נעשה העמסת חלבונים, דלדול פחמימות, נגביר קצבים, נעשה אינטרוולים, נשתה אלכוהול בכמות מופרזת. אנחנו שוקלים את זה לרגע ברצינות ועוברים לנושא השיחה הבא.

סך הכל צריכים להצדיק את מעמדנו כחברים במועדון "הרצים המדברים".

ריצה אחרת במהלך השבוע הופכת ל"ריצת נהי". זוהי ריצה שעל פי הגדרתה המילונית משמשת כריצת בכי וקיטורים. באותה ריצה חם מדי, קר מדי, יש רוח חזקה שמפריעה, שמש בפנים, הערס שכמעט דרס אותנו על הכביש המוביל והעיף עלינו מלא חול, לא התרוקנתי בשירותים לפניה, אכלתי יותר מדי, אני עייף. אין לי כוח.

במשך השבוע אני מבחין שדור מכור לגארמין שלו. כל כמה מאות מטרים הוא מביט בשעון. בודק דופק, מהירות, זמן, קצב ריצה נקודתי, ומה לא. מכור. מצד אחד קל לי לדבר, אני רץ בלי שעון בכלל וסומך עליו שיעדכן. מצד שני אני מנסה להוכיח לו שהוא מכור. הוא כמובן מכחיש. "את שלושת הקילומטרים הראשונים", אני אומר לו, "ננסה לסיים בקצב 6 דקות לקילומטר בלי שתסתכל בשעון אפילו פעם אחת". יוצאים לדרך. דור מחזיק מעמד, מדי פעם משחק בשרוול הארוך. כמעט מתפתה. אחרי קילומטר אחד הגארמין מצפצף. סיימנו קילומטר. בדרך כלל דור יעדכן עכשיו בכמה זמן. הוא מסתכל עלי. לא יודע איך להתמודד עם הגזירה. ניתן ממש לשמוע את הגארמין צועק עליו. אחרי הצפצוף של הקילומטר השני דור כבר מכריז שזוהי הריצה הקשה בחייו. בצפצוף השלישי הוא מזנק ובודק את הזמן. מכור. על הדרך גילינו שהיינו הרבה יותר איטיים מהקצב אותו תכננו. לא נורא.

לאחרונה גוברת ההתעניינות מהחברים ומהסביבה הקרובה. זה כיף ונחמד. הפרגון גדול מאוד. זהו, נשאר השבוע האחרון. ביום שני נתחיל העמסת פחמימות, לא יודע עדיין בדיוק איך זה יבוא לידי ביטוי. ביום רביעי ניסע למלון בטבריה. אמשיך לעדכן.

2/2/11 – ארבעה ימים למרתון

יש לי תיאבון של סוס ואני אוכל כמו חזיר. כבר שבועיים בערך אני מרגיש ככה (יש שיאמרו שככה אני כל חיי) אבל בימים האחרונים זה מוגזם. אוכל ואוכל ואוכל. אני כבר כמה ימים בהעמסת אוכל. פחמימות, חלבונים, סוכרים. מה שבא ברוך הבא. לדעתי עליתי קילו פלוס רק בסוף השבוע האחרון. ועכשיו 3 ימי העמסת פחמימות (וקילוגרמים) לפני. זה קצת מבאס אותי. אתגבר.

לדור חזר הכאב בהמסטרינג. הוא דיבר עם רופאו, התלוצץ עימו, וקיבל עוד אנטיביוטיקה, עד המרתון כולל. מחר הוא לא ירוץ איתי בבוקר. נסיים יחד את תוכנית האימונים בשלושה ק"מ ריצה ביום שלישי בבוקר.

שיר הכינה היום הרבה פחמימות. אורז, פשטידת פסטה, פתיתים, הבית מלא לחם, לחמניות, קורנפלקס, בננות. הכל ערוך ומוכן לספוג את רעבוני, שעכשיו בימים הבאים עלי לטובה, תהיה לו גם הצדקה מדעית.

רצנו בבוקר 8 ק"מ. מריחים את הסוף. בלילה כבר לא ישנתי רצוף. פקדו אותי חלומות מרתון מוזרים. לא את כולם אני זוכר. את רובם לא. מתחילים לתכנן לוגיסטית את יום הריצה, ה- D-day שלנו. החלטנו שהכתומים יבואו עם שיר. בהתחלה חשבנו שאולי לא נביא אותם, אבל דור היה הכי החלטי ושיכנע גם אותנו. ברור שהם יבואו!

אבא מתכנן לרוץ איתנו, באותו קצב. זה סופי. דיברתי עם רועי ועידכנתי אותו. הוא כנראה יוותר על ההצטרפות אלינו. אין עליו. גם הנכונות לרוץ איתנו כשהיה צריך עשתה את שלה מבחינתי.

ארבעה ימים לפני המרתון. בטבריה צפויות ביום חמישי שאריות אחרונות של מערכת גשם לא סוערת. נראה כמו מזג אויר מצוין, אולי קצת גשם, לא דרמטי.

4/2/11 – יומיים למרתון

סיימנו את תוכנית האימונים לקראת מרתון טבריה ה-34. היום בבוקר רצנו שלושה ק"מ ועוד לפני שהתחלנו כבר סיימנו. תיק ותק.

היום מוקדש להכנות ארגוניות אחרונות, תכנונים לוגיסטיים והכנה נפשית ומזונית.

5/1/2011 – יום לפני, מחר הריצה!

משהו שנזכרתי בו– התייהרות נוספת של דור ושלי: השרירים שלנו ברגליים מאוד התחזקו בתקופת ההכנה. זה טבעי, וגם מורגש. אם רק הייתה לי טכניקה מתאימה הייתי בועט עכשיו יותר חזק מרונלד קומאן. דור טוען שהשריר הארבע ראשי אצלו, בקדמת הירך, הפך לחמש ראשי.

שלחתי היום מייל לחברי קבוצת הריצה היוקרתית (בה אני שותף בשליש מהמניות), עם דגשים לתכנון הריצה. עיקריו: לא לשכוח לתת כיף לכתומים שיעמדו בצומת כינרת, להגיד תודה בתחנות השתיה, לרוץ לאט במיוחד בסוף כדי ליהנות מהרגע, לחייך שם בהגזמה למצלמות ולא להפסיק לדבר במהלך הריצה. סך הכל מדובר ברצים המדברים, ועלינו להצדיק שם זה.

ג'לים– אני אקח אחד כל 10 ק"מ ועוד אחד ספייר עלי. 4 בסה"כ. דור הולך על ג'ל כל 3/4 שעה וכנראה גם כדור מלח. יש בדרך ג'לים, משקאות איזוטוניים ותחנות עם מזון קל כך שלא תהיה בעיה מהבחינה הזאת.

קיבלנו מיילים עם טיפים ועצות מצפריר, מארגן הריצה המסכמת ומאריאל. כל פרט מוסיף. כל פרט חשוב.

הפלייליסט לנסיעה לטבריה כבר מוכן. הוא ילווה אותנו גם מחר בבוקר כרקע להתארגנות. שלמה ארצי מככב, משינה, חיים משה, זוהר, דודו אהרון, אריק, שלום, כוורת, פוליקר, תסלם, גידי גוב, אהוד בנאי, חנן יובל, נטאשה, מאיר אריאל, איל גולן, פורטיסחרוף, צליל מכוון ואולי עוד.

אוטוטו יוצאים לטבריה. התרגשות מורגשת. דור בא אלי לארוחת פחמימות אחרונה לפני והולך לארוז תיק. יאללה. לעסק.

בארבע וחצי יוצאים לטבריה, לא לפני שנפרדים משיר והילדים. אני נוהג. לפני היציאה מכינים 6 לחמניות עם שוקולד למריחה (פינוק עד הסוף. אני מכור) שיהיה להמשך היום. אולי גם אבא ירצה. הדרך גשומה. הפלייליסט ברקע. שרים בקולי קולות ומרגישים בעננים.

בדרך אני עוצר להשתין. אני שותה כל כך הרבה בימים האחרונים ומבקר כל כמה דקות בשירותים. בסביבות 18:00 מגיעים למלון דונה גרציה בטבריה. רפי ושושי כבר שם. מתמקמים בחדר ויוצאים למלון אחר לקחת את ערכת המשתתף. חלוקת הערכות מהירה ואנחנו שמים פעמינו למלון השכן לארוחת הפסטה של משתתפי המרתון. קצת ברכות, והארוחה מתחילה. מזנונים עם פסטה מהרבה סוגים בכל היקף האולם, תורים גדולים לכל מזנון ואכילה בעמידה. אנחנו מצליחים להעמיס צלחת קטנה, אוכלים מהר ויוצאים. אני פותח את השקית ומגלה שהדבר הכי חשוב, מדבקת ה- 42.2 להדבקה על האוטו חסרה. בשביל המדבקה הזאת אני רץ. חוזרים לאולם חלוקת הערכות ומשלימים ציוד. זהו. הכל מוכן.

המשך הערב עובר בצפייה במצגת יפה של עיריית טבריה בשילוב אורות ומים (באמת יפה, בלי ציניות), בטיול קליל על הטיילת ובשתיית כוס תה בבית קפה גלאט כושר.

יש סרטים ביוטיוב וסיפורים על רצים שנתקלו ב"קיר" בסיום הריצה שלהם וזחלו לקו הסיום, כאלה שהתמוטטו אבל לא ויתרו, קמו ודידו עד הסוף. אלה סרטים על גבורה, על רוח האדם ועל כוח הרצון האנושי. הנה דוגמא:

דור טורח לוודא איתי בערב המרתון שלא אתן לו להגיע למצב כזה. אם הכרתו מתערפלת, לא לדרבן אותו, לא רוח האדם ולא הבלה בלה האנושי. בעיטה אחת חזקה לאשכים, וכשהוא מתקפל סנוקרת לפנים ולמוטט אותו על הריצפה. העיקר לא לתת לו להתבזות קבל עם ועולם.

אחר כך עולים למלון. מחברים את המספר לחולצה, את הצ'יפ (שימדוד לנו זמנים מדויקים על השטיחים הפרוסים לאורך הדרך) לנעל, ומסדרים את כל מה שצריך למחר- סווטשרט, כובע צמר לבוקר, טייץ, גרביים. קצת מוסיקה, קצת טלויזיה, קצת ספר וכיבוי אורות.