אשמורת שלישית בואכה זריחה

לפנות בוקר. שעון חורף. חושך בחוץ. וקר. קר מאוד. אתמול כיוונתי את השעון המעורר לרבע לחמש. קבענו להתחיל בחמש ורבע וצריך חצי שעה לפחות להתעוררות. אני לא ממש סומך על השעון. פעם אחת הבטריה נחלשה באמצע הלילה והתעוררתי באיחור של שעה. בגלל זה אני לא תמיד ישן טוב. לא סומך על השעון. מתעורר באמצע הלילה ובודק שלא פספסתי. מתעורר חצי שעה לפני הזמן וממשיך לישון. מתעורר שוב שתי דקות לפני השעון, מכבה אותו ועובר לישיבה. לפעמים אני כן ישן טוב ואז השעון מקפיץ אותי באמצע החלום. אותי ולפעמים עוד דיירים בבית יחד איתי. בכל מקרה אני מיד מזנק. עובר לישיבה. זאת הדרך היחידה להתעורר. לזנק מהר, אחרת זה אבוד. קם בחושך. מדדה רועד מקור למקלחת. התרוקנות של בוקר מאוד חשובה. טיפות הגשם שנופלות מהגג ופוגעות אחת אחרי השניה במרזב, בקצב קבוע, משתלבות עם קצב נקישת השיניים שלי. אחר כך צחצוח שיניים ושטיפת פנים במים חמים שקצת משכיחים את הקור העז. בחוץ עוד חושך. רק עוד שעה יתחיל האור הראשון. מסיים ופותח בדממת מוות את הדלת. כל רעש קטן עלול להרוס הכל. הבית בנוי ככה שכדי להגיע לסלון אני צריך לעבור בחדר הילדים. פותח את דלת החדר שלהם שמובילה לסלון תוך שאני נושא תפילה לקדוש ברוך הוא שימשיכו לישון. כבר קרה לא פעם שרעש אחד מיותר גמר להם את הלילה.

בסלון כבר מוכנים בגדי הריצה – מכנסיים, חולצה מנדפת זיעה (ארוכה או קצרה, תלוי ברמת הגבורה שלי בערב, לפני שהלכתי לישון, כשהכנתי את הבגדים). נעליים ליד הדלת. הגרביים בתוכן. עדיין רועד מקור אבל כבר יותר ערני. מתלבש. מדליק אור קטן ולאורו מכין פרוסת לחם אחת עם דבש. אנרגיה מהירה וזמינה לפני הריצה. שותה כוס מים אחת ולא יותר. היו פעמים ששתיתי שתי כוסות ואחר כך עצרתי בריצה כל כמה קילומטרים להתרוקן. לא שככה זה לא יקרה, אבל לפחות נצמצם את כמות הנוזלים המיותרים בגוף למינימום. יושב מול המחשב ואוכל את הפרוסה. מסיים, גורב גרביים, נועל נעליים והחוצה. ריצה קלה לכיוון המזכירות. שם ליד תחנת האוטובוס ניפגש. איזה קור. חורף עכשיו. מעט מאוד מעלות בחוץ. חשוך ולפעמים גשום. מרחוק רואה כבכל בוקר שליד משרד הגד"ש כבר חונים הרכבים ואור דולק, ומתנחם בכך שאנחנו לא הפסיכים היחידים שערים בשעה כזאת. זהו הזמן של סוף האשמורת השלישית, בואכה זריחה.

מרחוק רואה את דור מגיע בספק ריצה ספק דידוי. דור פחות גיבור ממני. הוא לבוש בשתי שכבות, קצר ואז ארוך, לפעמים גם טייץ ארוך מאוד ומרשים ועליו מכנסיים קצרים. אם גשום יביא גם כובע. הוא גם הרבה יותר בכיין ממני ויבכה על הקור לאורך רוב הריצה, או לפחות עד שיאיר והשמש תיכנס לפעולה. מברכים קלושות אחד את השני. "אתה עצוב?", אני שואל את השאלה הקבועה. "קצת", הוא עונה. באמת, מה יכול להיות משמח בשגרת הבקרים החשוכים האלה?. מוזר. ובכל זאת, כל כך הרבה אנשים עושים את זה.

אני כותב את כל זה כדי לספר לכם על תופעה שקיימת בקיבוץ. תופעת הריצה. יש בקיבוצנו הקט למעלה מ-20 (עשרים. מי שמעוניין לדעת שמות שיפנה אלי ואמנה אותם בפניו. זה לא סתם מספר) אנשים – חברים וחברות, תושבים ותושבות, בנים ובנות, שרצים באופן קבוע. מהם ותיקים בתחום, מהם חדשים (כמוני). אותם אנשים יכירו כל מילה וכל תחושה שתוארה כאן בפסקאות הקודמות. חלקם רצים בבוקר מוקדם (אנחנו מזמן הגענו למסקנה שלנו הרבה יותר טוב לרוץ בבוקר. לגמור עם זה מוקדם, ובכלל למי יש כוח לרוץ בערב?), חלקם בערב, אחדים בתוך חדר הכושר, הרוב בשדות ובכבישים. אחדים עושים זאת בשביל הבריאות, חלק בשביל הדיאטה, יש שמתאמנים למרוצים ויש שעושים זאת בשביל הכל ביחד.

אז למה באמת? לכל אחד סיבותיו. אני את שלי פירטתי בהרחבה פה. מה שבטוח הוא, וזה נכון לכולם, אני משוכנע, שהסיפוק בסוף הריצה הוא משהו שקשה לתאר במילים. לכל אחד הסיפוק מגיע ממשהו שונה כמובן: מזמן טוב שהושג, מקצב חזק וקבוע שנשמר לאורך הריצה, מדופק נמוך, מהרבה זיעה, ממעט זיעה (בזכות החולצה דריי-פיט החדשה כמובן), ממרחק חדש שנכבש היום בריצה, מצפצוף מברך מרכב חולף, מבגדי הריצה החדשים, מנפלאות שעון הדופק, מהקרבה ההולכת וגוברת ליעד, מהתעניינות החברים, מהתמיכה המשפחתית, מהנעליים ההולכות ומתבלות. לכל אחד סיבותיו.

הרבה מהריצות הן משעממות. הן תמיד חלק מתוך משהו – אם זאת שיגרה של ריצה מתוך הסיבות שמניתי או חלק מתוכנית אימונים בדרך למטרה כלשהי. אבל פר ריצה בודדת הן יכולות להיות ריצות אפורות. להתמיד לאורך הרבה זמן במצב כזה זה דבר קשה מאוד. אני באופן אישי חייב למצוא מקורות של מוטיבציה. לי זה מצליח הכי טוב עם הצבת יעדים. ריצה לשם הריצה בלבד קשה לי. יעדים היו עד היום עבורי עמידה בתוכנית שהצבתי לעצמי וקביעת מטרת יעד אליה אני מתאמן. זה הופך את הכל להרבה יותר מובן. פתאום יש לי הסבר, לעצמי, בשלב הקשה ההוא של המעבר לישיבה במיטה, בחמש בבוקר, לשאלה למה לעזאזל אני לא מתחפר בתוך הפוך וממשיך לישון. יעדים יכולים להיות הרבה מאוד דברים. אני לא כותב את זה מתוך כוונה להמליץ למישהו משהו כי קטונתי. רק משתף בדרך הטובה ביותר עבורי להתמיד ולהתמודד עם קשיים נקודתיים, מקומיים, רגעיים.

אין לכל הכתוב פה שום פואנטה. אני חזק מאוד בתוך העניין הזה של הריצה, אז רק רציתי לשתף את כולם. אני כמעט ולא מצליח למצוא דברים רעים שמתלווים לטרנד החדש הזה, וגם לא ממש מעוניין לחפש. אותי זה מאוד משמח וגם מהווה מקור השראה להמשך.

אז, המשך ריצה נעימה לכם.

  • בורצי

    אהה… וד"ש מהברכיים.
    למה לא אופניים ?
    לדעתי תפרשו בשיא, ואז אני אוכל להמשיך את משחקי הסקווש בימי שבת עם דור.
    וכן אני מכיר את התשובה… מה זה סקווש ??

  • נביא הזעם

    בורצי במקום לקשקש כהרגלך,הייתי מציע לך רגע לעצור..
    ופשוט למחוא כפיים..
    שאראס אין מילים

  • עמרי

    צפ – מודה לך. אתה בספירה של העשרים פלוס.

  • נטע

    הקטע של לקום בבוקר מהר לפני שמתחרטים מאוד מוכר לי. וכן – אין כמו ריצה לסדר את הראש, ואין כמו האוויר בבוקר בשדה, ואין כמו השקט…
    ויש – כאבים. (ברכיים, מפרקי הירך)
    ויש – התלבטות אם זה טוב לבריאות
    ועדיין – לא מכירה משהו יותר טוב בשבילי.
    נטע

  • מדהים

    אך עם זאת נשאלת השאלה – מה עם הכדורסלנים בקיבוצנו הקט? האם לנו לא מגיע גם כן לחזור לגולדסטאר ארינה? מובטח בלוג לתיעוד האירוע.