סיכום המרתון שלי או סיכום תקופה…
הרצון לרוץ מרתון נוסף החל מיד כאשר סיימתי את המרתון הראשון שלי בתוצאה 2:51:54 שעות וזכיתי באליפות ישראל. השאיפה הייתה לרדת מגבול ה-2:50 שעות במרתון והחלטנו לעשות את מרתון אמסטרדם. כשאני אומרת החלטנו הכוונה היא אלי, אל עמית נאמן (המאמן שלי) ואל שי (שאז עוד היה בן-זוגי והיום הוא בעלי). את כל הקיץ הקרבנו על-מנת לרוץ מוקדם, לנסוע לירושלים כדי לרוץ באיזור פחות לח ואפילו החתונה שלנו תוכננה לתחילת הטייפר… האימונים היו בהחלט בסדר בהתחשב בתנאי מזג האוויר הקשים בקיץ הישראלי. מה עוד אפשר היה לבקש…? והתשובה פשוטה- שלא תגיע פציעה וכשלושה שבועות לפני המרתון היא הופיעה ובגדול. הרופאים חשדו ב"לברום", קרע של הסחוס במפרק הירך. הכאבים עזים וכל ריצה הופכת לבלתי אפשרית והמסקנה ברורה: צריך לוותר על המרתון. אז לא ויתרתי לגמרי, כי נסעתי לאמסטרדם עם שי וליוויתי אותו למרתון המצויין שלו, נסעתי כמעודדת. כאשר עמדתי באיצטדיון וראיתי 16 אלף איש מזנקים, הרגשתי צביטה עזה בלב. ניסיתי לא לחשוב על כך ומיהרתי לנקודות המפגש שלי איתו, אותן קבענו מראש.
לאורך הזמן, כאשר הפחתתי בעומסים הכרוכים באימון למרתון, גם הכאב מעט שכך וחזרתי לרוץ קל כאשר אני מחכה לבדיקה די גורלית מבחינתי שהיא הזרקה לירך תחת שיקוף של רנטגן, על-מנת לוודא האם זה אכן "לברום" ואז יש צורך בהתערבות כירוגית. יום הבדיקה מתקרב ואני כבר יומיים לפני המועד שנקבע. באותו יום אמא שלי מתקשרת אלי בבהלה ואומרת לי "אבל איך לא עשינו בדיקת הריון, הרי אסור לעשות רנטגן אם יש הריון". אני בכלל לא מבינה על מה היא מדברת (מאז גיל 12 אני יודעת שכשארצה להכנס הריון זה כנראה לא יהיה פשוט), ואפילו מעט מתרגזת, אבל בסוף מסכימה לבוא בבוקר למרפאה בכדי לעשות בדיקת דם. בשעה 15:30 אמא שלי (שהיא אחות במקצועה) מתקשרת אלי ואומרת לי- "יש לך מזל שיש לך אמא נודניקית, התשובה חיובית. את בהריון". אני בשוק. אני בחנייה של הקניון והעיניים רטובות מדמעות. מתקשרת לשי שגם הוא לא מאמין למה שאני אומרת ושואל אם אני בטוחה. אני אומרת לו שאתי אישרה את הבדיקה (אתי היא חברה טובה שלי שהיא גניקולוגית). מכאן מתחילה תקופה חדשה בחיי.
ההריון תקין לכל אורכו ואני ממשיכה לרוץ עד חודש שישי וחצי ואחר-כך עוברת להליכה מהירה עד יום הלידה. ב-26/6/2012 אני יולדת בניתוח קיסרי את יואבי. יום לאחר הניתוח אני מנסה ללכת כמה צעדים מהחדר למסדרון והכאבים נוראיים. אני אומרת לשי שהיה קל יותר לרוץ מרתון מאשר ללכת מהחדר למסדרון. אבל אני מאושרת. מסתכלת על הקטנצ'יק שלי ולא מאמינה שזה באמת שלי…
כשבועיים לאחר הלידה/ניתוח אני חוזרת להליכה ומנסה קצת לרוץ. זה כמעט בלתי אפשרי, שרירי הבטן כל-כך חלשים. אני מחליטה לא לוותר ויודעת שזה ישתפר, זה חייב להשתפר. ובאמת תוך חודש אני כבר מצליחה לרוץ לאט, מאוד לאט. ואני עייפה. בלילות קמה כל כמה שעות או כל שעה להניק את יואבי, כי מההתחלה החלטתי שעל ההנקה אני לא מוותרת. ערב אחד שי חזר מהעבודה ואמר לי שאני יכולה לצאת עכשיו לריצה. אמרתי לו שאין לי כוח. הוא הסתכל עלי ושאל: "את רוצה לחזור לרוץ?", עניתי שכן, אז הוא אמר "אז תצטרכי להתאבד על זה". נעלתי נעליים ויצאתי. עד סוף חודש אוגוסט כבר יכולתי לרוץ כשעה ברצף. אבל הקצב… איפה הקצבים של 4:30 בלי מאמץ…
בראש השנה רצתי עם אריאל (אריאל רוזנפלד, חבר טוב, הפייסר של ה-3 בטבריה). ביקשתי ממנו שנגביר קצב ל-4 ק"מ. הוא אמר שאין בעיה ושאל לאיזה קצב להגביר, אמרתי ל-4:50. אחרי 3 ק"מ אמרתי לו שאני לא יכולה יותר ואפשר להאט שוב. אבל מצד שני נפתח לי התיאבון לצאת לרוץ ורצתי כבר שעה וחצי ושבוע אחר-כך אפילו עשיתי אימון פארטלק ראשון ולא רע. והתחלתי לחשוב על מרתון נוסף. דיברתי עם עמית ושאלתי לדעתו, הוא אמר בואי ננסה להתקדם ואמר שאני לא אתלטית כיום, אלא ג'וגרית. הסכמתי איתו לחלוטין והוספתי אימא ג'וגרית. ומשבוע שבוע התקדמו האימונים והחלטתי לעשות מירוץ ראשון- מירוץ חולון ב-19/10, שלושה וחצי חודשים אחרי הלידה. באותו שבוע הייתי חולה, אבל עמדתי על קו זינוק ורציתי לרדת מגבול ה-44 דקות. הצלחתי לרדת מ-42 דקות, הרגשתי טוב ולא עבדתי קשה מידי. אני יודעת שמרגע זה יהיה קשה יותר, כי אני מתחילה ללמוד, חוזרת לעבוד והחיים שעד כה לא היו פשוטים עם תינוק קטן בבית ואמא שרוצה לרוץ מרתון, הופכים להיות קשים עוד יותר, אבל יש לי חלום ואני ממש רוצה להגשים אותו.
לאט לאט הגדלתי את הנפחים השבועיים, את הנפח של הריצה הארוכה, שילבתי אימון פארטלק אחד בשבוע והקצבים התחילו להשתפר. עמית אפילו קרא לי ג'וגרית מתקדמת. באחת הריצות הארוכות פגשתי את נחשון שוחט וביקשתי ממנו שיהיה הפייסר שלי במירוץ אייל על קצב של 4:10 דק'/ק"מ. הוא הסכים ברצון, אבל אמר שהוא לא בכושר… הגעתי למירוץ אייל הקשה בהרגשה טובה והיה לי מירוץ מצויין 1:00:34, מקום רביעי, קצב של 4:02 דק'/לק"מ. מהר משציפיתי. איזה כייף לחזור למסלול. ארבעה וחצי חודשים אחרי לידה והגוף מתחיל לחזור לעצמו וגם המשקל… גם לשי היה מירוץ טוב ואנחנו יוצאים בהרגשה טובה לפני היעד הבא- חצי מרתון בית שאן.
שלושה שבועות לאחר מכן אני מתייצבת על קו הזינוק בבית שאן עם תקווה להצליח להחזיק את הקצב של מירוץ אייל. אבל הפעם זה לא מצליח. אני אחרי שבוע עם מעט מאוד שעות שינה, הרבה שעות הנקה… והגוף מרגיש ריק. את הקילומטרים נגד הרוח אני רצה לבד, כי הדבוקה לפני הגבירה קצב ואני לא מצליחה להגיע אליהם… בק"מ 16, אחרי העלייה לבית-שאן אני מרגישה ריקה לגמרי, אבל יודעת שכאן מתחילה המלחמה שלי ואני לא מוותרת למרות שמאוד קשה לי. בקו הסיום אני כמעט נופלת, אבל אבא שלי שמחכה לי שם מגיע מהר ועוזר לי להתאושש. גם לשי לא היה מירוץ מוצלח. אנחנו יודעים שללילות בלי השינה השפעה על שקרה היום. מתעודדת שבכל זאת עשיתי 1:27:23. מה זה אומר על המרתון?
ממשיכה להתאמן, והאימונים עולים הילוך. הנפח השבועי עולה ובשבוע מירבי מגיעה ל-120 ק"מ בשבוע. אומנם הרבה פחות מהקילומטראז' אליו הגעתי לפני אמסטרדם, אבל הרבה יותר מהמצופה ובכל זאת, באמסטרדם לא רצתי את המרתון בסוף… האימונים מתחילים לקבל צורה והקצבים משתפרים ככל שהמרחק עולה. מה זה אומר על קצב המרתון? אני חושבת לעשות מרתון על קצב של 4:20, כלומר 3:02 שעות במרתון. שי, עמית, אריאל, כל הסובבים אותי שיודעים מה אני עושה מסכימים. עמית מוסיף שאם אני מרגישה טוב אז אני יכולה גם להגביר בחצי השני. כולנו מסכימים שכנראה לא ארד את ה-3 שעות, או לפחות כך אני חשבתי…
המרתון מתקרב ואני ואלכס (אלכס סולאן שותפתי לריצות הארוכות ואדם מאוד מיוחד) רצות את הריצה האחרונה יחד, כאשר עמית מלווה אותנו על אופניים. אלכס מתבדחת בריצה ואומרת שהטקס למנצחות הוא ב-12 בצהריים, כאשר המרתון יוזנק ב-9 בבוקר, כלומר בדיוק 3 שעות לאחר תחילת הריצה, מה שאומר שיערה צריכה לרדת 3 שעות כדי להספיק אליו… אני עונה לה שכנראה יצטרכו לחכות לי ועמית אומר שלא עשינו אימונים לרדת מגבול ה-3 שעות. אנו מסיימות בארוחת בוקר טובה יחד עם עמית ואילן זיסר (בן-זוגה של אלכס).
בשבוע של המרתון מזג האוויר הסוער מאלץ אותי לרוץ על המסילה בחדר-הכושר, כי אין לי שום רצון להגיע למרתון חולה. גם ככה אני מרגישה את מפלס הלחץ עולה ואפילו הרפס מופיע לי על השפתיים… ברביעי בצהריים אנחנו- אני, שי ויואבי, נוסעים לטבריה. אני מקווה שיואבי ישן טוב באותו לילה ושגם אני אצליח לישון סביר.
יום המירוץ- יורדים לארוחת הבוקר במלון, חוזרים לחדר אני מניקה את יואבי ושואבת עבורו חלב להמשך היום. ההורים שלי מגיעים, גם כדי לראות אותי וגם כדי לעזור לשי עם יואבי לאורך היום. יוצאת לעשות חימום כאשר אני לבושה עם הרבה שכבות, חוזרת לחדר על-מנת להוריד שכבות, כי לא כל-כך קר לי כמו שחשבתי שיהיה, כנראה תגובה להתרגשות, כי אני בדרך-כלל מאוד סובלת מקור… יורדת שוב למטה ויודעת שעכשיו הזמן להיכנס לפוקוס, כמו לפני שנתיים, זהו הרגע אליו התאמנתי קשה ולו חיכיתי. אני הולכת או יותר נכון רצה להגשים את החלום…
5,4,3,2,1- יוצאים לדרך ואני נצמדת לתוכנית. עד הק"מ ה-13 אני רצה סביב 4:17 דק'/ק"מ. ואז מגבירה מעט. אני רואה את הדבוקה של סאב 3, אותה מוביל אריאל, כמה מאות מטרים לפני, אבל לא נדבקת אליהם. בק"מ ה-17 עמית אומר לי שאם אני יכולה כדאי לי להיכנס לדבוקה כי אחרי הסיבוב מתחילה רוח חזקה. אני מקשיבה לו ובק"מ 20 מצטרפת אליהם ואומרת לאריאל- אני איתך. אני יודעת בדיוק מה עובר לאריאל בראש באותו רגע… אבל אני מרגישה מצויין וגם בק"מ הקשים נגד הרוח הקצב מאוד נוח לי. כאשר אנחנו מגיעים לק"מ ה-30, אני מחליטה להקשיב לעצתו של אריאל ולהישאר עם הדבוקה עד אחרי העלייה לאוהלו, אני כל הזמן חוששת שמתישהו הכוחות עלולים להיגמר הרי לא התאמנתי לזמן הזה. ובאמת אחרי העלייה, לקראת ק"מ 34 אני מתחילה להגביר את הקצב ואת ה-10 ק"מ האחרונים של המרתון הזה אני עושה על 40:30 דק' (כאשר את ה-10 ק"מ הראשונים עשיתי על 42:54 דק'). אני רואה את אור כרמלי לפני ומנסה להדביק אותה. לאט לאט הפער מצטמצם, אבל לא מספיק, 16 שניות מפרידות בינינו. בק"מ ה-41 אני מקבלת עידוד מבעלי שי שבלעדיו כל המרתון הזה לא היה קורה בכלל… הוא עודד ברגעים הקשים, דחף, טיפל ביואבי כשאני רצתי, גרם למרתון הזה לקרות!
אני חוצה את קו הסיום על זמן של 2:57:24, לא חלמתי על תוצאה כזו… אני מאושרת! רואה את ההורים שלי עם יואבי מעבר לגדר ומבקשת שיכניסו אותם למתחם הרצים וכמובן שממלאים את בקשתי. הם מחבקים אותי ואני קופצת על יואבי, שמחייך אלי אבל לא ממש מבין על מה כל המהומה. בכלל, יואבי, התנהג כמו נסיך ביומיים האלו. אני חששתי מהנסיעה, המלון, האנשים אותם הוא לא מכיר, השינוי, והוא צחק, חייך לכולם, ישן יחסית טוב במיטה לא מוכרת… אין מילים. במסיבת העיתונאים הוא ישב עלי ולידינו ישב רץ זר כהה מאוד. יואבי הביט בו לאורך כל מסיבת העיתונאים, הוא הבין שיש כאן משהו שונה, והבחור מצידו שיתף פעולה ועשה לו פרצופים. ואני צחקתי. לפודיום עלינו יחד, כי זה באמת הניצחון של כולנו…
6 וחצי חודשים אחרי לידה/ניתוח קיסרי אני עומדת בטבריה על קו הזינוק בפעם השנייה בידיעה שלא יהיה פה שיא אישי, אבל הגשמת חלום וכנגד כל הסיכויים גם יורדת את גבול ה-3 שעות די בגדול.
אני רוצה לומר תודה ל:
חברת מיזונו וצחי כהן שעומד בראשה על התמיכה והציוד המצויין.
לחברת GU ולרענן אלכסנדר המקסים על התמיכה בתוספי התזונה.
לעמית נאמן שמלווה אותי לאורך כל השנים על תקן מאמן, יועץ, מדריך ותמיד מתאים את עצמו לשגעונות שלי…
לאריאל רוזנפלד- חבר יקר ואדם יחיד ומיוחד שתמיד נותן עצה טובה.
להורים שלי ולאחיות שלי שעזרו לאורך כל הדרך, תמכו, הגיעו למירוצים, שמרו על יואבי ועודדו בזמן הפציעה.
ולאחד והיחיד שלי, שי בעלי, שהאמין בי לאורך כל הדרך, גם כשאני לא האמנתי שזה בכלל אפשרי, תמך, עודד, עזר (ולפעמים גם כעס שאני מגזימה) ופירגן.
בלעדיכם כל זה לא היה יכול לקרות.
כך התחיל המרתון של החיים…