מחשבות לקראת האסיפה

חברים יקרים,

אנחנו באנו לחיות כאן, כי יש כאן מרחבים ירוקים, כי חוגגים כאן את החגים יחד בטקסים מרגשים, כי יש כאן חינוך איכותי, וכי אם אני מאחרת לחזור מהעבודה, או חסרה לי חולצה לבנה, או שהילדים שלי שכחו אם יש שיעורים, יש כאן המון שכנים נהדרים.

אבל את כל אלה יכולנו למצוא בישוב קהילתי, ואנחנו בחרנו לבוא דווקא לקיבוץ ניר אליהו, כי יש כאן משהו נוסף: ערבות הדדית- סוג של מדינת רווחה קטנה, בתוך המדינה הקפיטליסטית הדורסנית שאנחנו חיים בה.

במדינת רווחה מתוקנת – כמו שהקיבוץ שלנו ("במודל המשולב") שואף להיות – כולם יחד מנסים לקיים בכבוד את המסגרות השונות, שממלאות צרכים שונים של כל האוכלוסיות והפרטים. ובתוכה, מעט "חזקים" כלכלית תומכים בחלקים החזקים פחות של הקהילה, ורואים בכך זכות.

אני חדשה כאן, זה מקרוב באתי. ההיכרות שלי עם ההיסטוריה של הקיבוץ ועם מי שבנה אותו לאורך שנותיו הרבות, עדיין שטחית ביותר. ובכל זאת ארשה לעצמי לומר, שהקיבוץ שלנו (כן, שלנו), מורכב מהאנשים שיסדו אותו ומאלה שבאו לאורך השנים ונשארו כדי להשתתף בבנייתו, מאלה ששרדו את השנים הקשות בלית ברירה, או מתוך אמונה שיהיה טוב יותר, מהבנים והבנות שנולדו ובגרו כאן בצילם של משבר וחוסר ודאות, מאלה שתמכו בשינוי ומאלה שהתנגדו לו, מהצעירים והצעירות שבחרו לשוב למקום הולדתם וגם מהצעירים שבאו לכאן בלי לדעת בעצם, מזה באמת קיבוץ.  לכל שכבה כזאת צרכים המיוחדים לה. יש מי שזקוק לסבסוד החינוך ויש מי שזקוק לסבסוד הדיור, יש מי שזקוק לנהג בית ויש מי שזקוק למרפאה במרחק הליכה. מי שלא זקוק לאלה, עלול לראות אותם כמיותרים: על חינוך איכותי צריך לשלם הרבה במקומות אחרים, הדיור בחוץ יקר פי כמה, היום כמעט לכל אחד יש רכב, מרפאות יש בכפר סבא. אבל אם אנחנו רוצים שהבית, שכולנו בחרנו בו, יוכל להיות מקום טוב לכולנו, היום ובעשרות השנים הבאות, אנחנו צריכים לחשוב על מעגל החיים כולו ולא רק על ההווה של כל אחד מאיתנו.

אם כל אחד יחשוב רק על הצרכים שלו עצמו, נהפוך מהר מאד לעוד ישוב קהילתי. ההחלטות הן של כולנו יחד, מתוך מחשבה על כל הפרטים שמרכיבים את הקהילה שלנו ועל היסודות החשובים לקיומנו כקיבוץ שיש בו ערבות הדדית משמעותית, חברתית וכלכלית. מובן שמשאבינו הכלכליים מוגבלים, ולכן עלינו לעשות בהם שימוש יעיל. תמיד יש מה לשפר, וחשוב לשים לב היכן דרושים שינויים, אבל חשוב לשים לב גם היכן דרוש שימור, כדי שהחברה הקטנה שלנו תוסיף להיות טובה וצודקת לכולנו.

מיכל קינן-אייכלר

  • נטע בארי

    מיכל, מסכימה איתך בכל מה שכתבת.
    רוצה להוסיף כי גם מי שכרגע מרגיש חזק, בריא ובעל יכולות עלול להיקלע למצבים פחות טובים. ומי שילדיו בגרו צריך לחשוב על מערכת החינוך כאילו הוא נזקק לה בדיוק עכשיו, וכן הלאה.
    רוחב המבט, הכולל את הצרכים המגוונים, הוא הכרחי.

  • יפה כתבת

    לא יכולתי לנסח זאת טוב יותר – לדעתי זאת הרוח של רוב חברי הקיבוץ – נימרוד

  • איזיו

    יפה כתבת מיכל, והתרגשתי לקרוא. ובכל זאת, ערכים חברתיים צריך לתרגם לערכים כספיים, לתקציב ומיספרים, זה הדבר הכי קשה בניהול קהילה, אפילו מתסכל, אבל בלתי נמנע.

  • סוף סוף קול שפוי

    בתוך כל הציניות של הטוקבקים באתר

  • אורטל

    אני מאוד מסכימה ברמה העקרונית עם מה שכתבה מיכל, אך אני חושבת שבאותה נשימה אנחנו צריכים לשאול את עצמנו למה יש כל כך מעט "חזקים" כפי שמיכל קראה לזה והאם שיטת המיסוי שלנו לצד הסבסודים המשמעותיים מאוד של חלק מהשירותים לא פוגעת במוטיבציה של החברים להגדיל את הכנסותיהם. לדעתי, לא נוכל להמשיך במציאות בה יש מיעוט שמשלם כל חודש אלפי שקלים מיסי איזון לצד עשרות משפחות שלא משלמות כלל ולשמור על רמת הסבסודים הנוכחית.

    • יעלה

      מסכימה.

  • לאורטל

    שכר גבוה יותר לרב דורש מאמץ. משפחות צעירות לא מעטות מעדיפות לא לפגוע באיכות החיים שלהם הכוללת עבודה לא מאומצת וסבסוד גבוה מצד הקהילה לצד בית צמוד קרקע בישוב בשרון. למה שיתאמצו אם יש מי שישלם?

  • נטע בארי

    זה מאוד מעניין לבדוק את הפער בין מה שאני חושבת על עצמי לבין מה שאני חושבת על אחרים. אם אני חושבת על עצמי שאני רוצה לעבוד בעבודה מעניינת, ששכר טוב בצדה, ושאני רוצה לגדל באותו זמן משפחה, ולמצוא איזונים נכונים בכל זה. למה לי לחשוב שלאחרים יש מניעים אחרים?
    אני מציעה להאמין שכל משפחה עושה את שיקוליה בדיוק כפי שהמשפחה שלי עושה.
    ובמודל המיסוי שלנו – גם אם בעלי המשכורות הגבוהות משלמים יותר מיסים – עדיין נשאר ברשותם סכום כסף הגדול לאין ערוך משל אלה המשתכרים שכר נמוך. אני מבינה את הטיעונים של קוני להפחתת המיסוי, אבל לא מקבלת את הדברים של אורטל. כי אם הם לא נכונים לגבי המשפחה שלי, אני מניחה שהם לא נכונים לגבי הרוב.
    בברכה, נטע

    • יעלה

      אני חושבת שכדאי להפחית מהתמימות בנושא, ולהפסיק לחשוב שלכל אדם אותם המניעים כמו לשכנו.
      לצער כולנו, תמיד יהיו את האנשים שירצו לעבוד במה שהם אוהבים גם אם השכר אינו מפצה, וידעו שיש להם רשת ביטחון תחתיהם. זה היה מאז ומתמיד וזה לא ישתנה פתאום. זהו טבעם של חלק מהאנשים (לא אומרת ששל רובם אך עדיין) וכנראה שאם היו גרים בעיר היו מתפשרים כאן או כאן.

  • נטע

    אני לא רוצה להיכנס לדיון אם כולם תורמים באופן שוויוני, כי זהו דיון עקר בעיני. הנקודה שאני מנסה להעלות היא שאנחנו רק חושבים שאנחנו יודעים למה אחרים פועלים כך וכך. לרוב אנחנו לא יודעים על זולתנו דברים מאוד חשובים, ואנחנו גם לא שואלים אותו (מכל מיני סיבות, שלא נייגע פה את כולם). את עצמנו ואת מחשבותינו אנחנו מכירים, ולכן אנחנו עושים לעתים קרובות את השגיאות של פירוש האחר, כי נדמה לנו שזו האמת. דוגמא קטנה: אני לא הצלחתי במבחן כי היה נורא חם והמזגנים לא פעלו. הוא לא הצליח במבחן כי הוא לא השקיע, וחוץ מזה הוא עצלן וטיפש. דוגמא קיצונית, אבל בטח כל אחד מכיר את התופעה של המחשבות האלה אצלו. (שלא יהיה ספק, גם אני חושבת הרבה פעמים ככה, אבל מנסה להיות קצת מודעת לזה). למה שאני מנסה לומר קוראים לא תמימות, אלא ענווה, וכן, גם אמון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.