חליבת לילה

אתה לא האדם הכי מאושר בעולם, ביום שבו הגיע תורך לחלוב לילה. אתה גם לא האדם הכי מאושר בקיבוץ, ובקיצור אתה לא מאושר. מן תוגה הולכת ומשתלטת עליך, ככל שהערב מתקרב ואתה חושב על הדרך המבוזבזת שבה אתה הולך להעביר אותו.

לבוש בבגדי החליבה הכחולים אתה עושה את דרכך לחדר אוכל, לארוחת ערב מוקדמת. חולבי הלילה מגיעים ראשונים, בשעה שתורן ההגשה עוד עורך את העגלות. ההיצע די קבוע, גבינה לבנה, לבן או אשל, שרק אניני טעם יבחינו בהבדל ביניהם. מבחר ירקות, בעיקר עגבניות מלפפונים ובצל, קונטיינר ובו ביצים קשות, חלקן התבקעו ומתוכם מבצבצים שאריות של חלמונים וחלבונים, מסולסלים כפאות המשתלשלות מתחת לכיפתם של ילדים חרדים. ולידו קונטיינר עם ביצים רכות, הן רכות אם הצליח התורן לשלות אותן בזמן מהסיר. יש האוכלים את הביצים הרכות בצלוחית ויש ב"פטנט", מעמד קטן מנירוסטה ובו פתח עגול ורחב, עליו מעמידים את הביצה שאת ראשה קוטמים. לעיתים משתפר התפריט ביוזמה של האקונום, שמוסיף מטעם חדש כמו ארטישוק מבושל, תירס, או קינוח קיץ אחר. את הסלט תצליח להכין, אם שפר גורלך, ומצאת סכין שתגבר על קליפת עגבנייה, שכן רובם אינם אלא מוט ניירוסטה, שבקצהו האחד סימנים קלושים של שיניים ואף לחיתוך ירקות לא יצלחו. בדקות שנותרו בטרם תכנס לאיחור, תמזוג לעצמך תמצית תה שחור לתוך כוס הפלסטיק הירוקה, תשפוט לתוכה מים רותחים מהמיחם ובזריזות תסיים את הארוחה.

אם בן זוגך לחליבה לא הגיע לארוחה, יש שתי אפשרויות, או שנרדם ואתה הולך לאכול אותה בחיפוש אחריו, או שהקדים וכבר ירד לרפת כדי להכין את המכון לחליבה ויש סיבה להזדרז.

במקרר הירקות, שריחו תערובת של עובש, חלב שהחמיץ ופטרוזיליה שהתפזרה על הקרקעית, מחכה לחולבים שקית "הפתעות" עם חבילה חמאה, כמה פרוסות של גבינה צהובה ועוד כמה של נקניק "סלמי". לא תמיד השקית במקום, לעיתים היה מי שהקדים וחמד אותה.

בערב שכזה, הדרך אל הרפת היא דרך תוגות של מי שנגזר דינו ודי ברור שאיש לא יגיח פתאום ויציע להתחלף. ככל שמתקרבים לרפת הולכים קולותיה ומתחזקים. קול געיית הפרות, צליל העולים הנסגרים על הפרות בעת שהן שולחות את צווארן לאבוס וקול הטרקטור הגורר את עגלת החלוקה וממלא את האבוסים בתחמיץ מעורב בתערובת. בן זוגך לחליבה הגיע והקדים וזה סימן להתחלה טובה.

חליבה היא פעולה מונוטונית. לסגור ולפתוח שערים, להוביל את הפרות לחצר ההמתנה, לשחרר דבוקה שסיימה להיחלב ולהכניס דבוקה חדשה. להוציא צליפים, לוודא שאין דלקות. להרכיב את הגביעים על הפטמות. לשטוף מכונות שסיימו לחלוב. להדליק סיגריה. להכין קפה. להחזיר קבוצה לחצר. לסגור שערים. לפתוח שערים. לחזור למכון ולאחר כשלוש שעות, מתחילה ההקלה. כשמכניסים את הדבוקה האחרונה למכון. תחושה של עוד רגע יוצאים לחופשי. סיבוב אחרון בממליטות, רק שלא תהיה עכשיו המלטה מסובכת, סגירת השערים בחצרות, להכניס את המכון ל"מחזור", מקלחת ואופ, למיטה.

אלא שיש לעיתים חלופה מפתה יותר. לקפוץ לבקר את שומרת הלילה. לשתות קפה בסוג של מועדון לילה קיבוצי, שומרת, שומרים ורפתנים שחזרו מחליבה.

כמו באותו הערב כשחזרנו מחליבת לילה ושלומי הציע שנקפוץ לבקר את השומרות. הגיעו בנות מהגרעין החדש, הוא אמר וזו הייתה סיבה מספקת לוותר על חלום השינה.

קיץ. גם לאחר חצות האוויר עדיין הביל. המדשאה רטובה מטל וטל נוטף מעצי האזדרכת ונקישות טיפותיו הנושרות על גג הפחון שבחצר מלוות את צעדינו. דלת חדר השומרות פתוחה לרווחה בניסיון ללכוד משב רוח קריר שאולי יצנן את החדר.

אנחנו מהססים. אולי נוותר ונלך לישון? קל יותר לחלום על הבנות של הגרעין החדש מאשר לנסות להתחיל איתן. נכנסים? אני שואל. נכנסים.

יש ריח של קפה שחור חזק באוויר והוא מתערבל בריח שאריות התחמיץ שדבקו בנעלינו וריח הסיגריות שנדלקות בזו אחר זו. תמיד מישהו מעשן. נתן כבר היה שם. שומר הלילה הניצחי. זה שסדרן העבודה יודע שתמיד אפשר לסמוך עליו. חסר שומר? תהיה הסיבה אשר תהיה, נתן יסכים לשמור. היה לו רק תנאי אחד, עוזי עם קת מתקפלת! בלעדיו הוא לא שומר.

  • קפה חברה? נתן שואל.
  • בטח, אנחנו עונים. נתן מקפיד להרתיח את הקפה שבע פעמים, כי אחרת זה לא קפה. אבל צריך לשמור ששכבת הקצף הקרויה "קיימק" לא תתפרק. ואז למזוג בזהירות, קודם כל מנת קיימק לכל כוס ורק לאחר מכן את הקפה בזהירות ובאיטיות כך שתתקבל בסופו של דבר כוס קפה עטורה בקצף ונתן מגיש אותן עם ארשת של סיפוק עצמי על פניו.
  • אתה שומר היום לבד נתן? אני שואל.

אני שם לב לכך שהיא עוקבת אחר השיחה, מנסה להבין את הקודים והשפה המקומית. חדשה. חדשים תמיד חשים מבוכה וחוסר בטחון בחברת הוותיקים. אנחנו כבר ממש ותיקים. הגרעין שלנו עוד מעט משתחרר. ראיתי אותה כבר וגם דיברנו עליה בחדר. ששי צחק עלי ואמר, אתה מכוון גבוה אתה. שאלתי למה והוא אמר, כבר בדקתי, אין לך סיכוי, יש לה חבר.

  • לא לבד, מה פתאום.
  • עם מי?
  • מיכה
  • איפה הוא?
  • הלך לעשות סיבוב מסביב לגדר.
  • חחחחחחחחחחח, שלומי פורץ בצחוק.
  • מה? עכשיו כולם סקרנים, במיוחד הבנות של הגרעין.
  • לסיבוב שלו קוראים סימה, שלומי אומר. אנחנו צוחקים. הבנות של הגרעין לא. הן לא יודעות מי זו סימה ומי זה מיכה, אבל מבינות שיש סיפור.
  • אגדות המקום, אני אומר, כמו סיפורי "דקמרון", אני מוסיף ומבטי מצטלב במבטה.

היא מחייכת במבוכה וכאילו ממשיכה בעיסוקה. זה בטח ירשים אותה שאני מדבר על ספרות, אני חושב לעצמי. מצחיק אותי שיש בנים שחושבים שמה שמרשים בנות זה נעליים אדומות. האמת, יש גם בנות כאלו ויש בנים שקונים במיוחד שעון כזה שיחשבו שהם מהשייטת. לי אין שעון. היא מתלחשת עם השנייה והן צוחקות. גם לחדשות יש קודים ושפה. הן אולי צוחקות עלי? עכשיו אני נבוך.

עד היום לא הייתה לי חברה. הייתה פקידה אחת בגדוד, מקיבוץ דתי. כשהייתי יורד למפקדת הגדוד הייתי קופץ לבקר אותה. היחסים ביננו די התהדקו ואז כשממש התקרבנו היא נבהלה וניתקה מגע. אסור היא אמרה והיה לי עצוב. הייתה גם מתנדבת אחת, שידעה הכל יותר טוב ממני ואחר כך הלכה. אבל אף פעם לא הייתה לי חברה. לאמנון הייתה חברה כבר בכיתה ט'. הוא היה משתף אותי בחוויות שלהם ואני הייתי תמיד מסמיק ונבוך. והאמת היא שלא הייתה משהי שממש רציתי. ועכשיו יש. אני מסתכל עליה מידי פעם, גונב מבט. מנסה להבין מה היא אומרת כשהיא שותקת.

  • מיכה שומר תמיד עם דובה, נתן אומר בניסיון להעביר נושא, אבל הזעיקו את דובה ליחידה, הולך להיות כנראה משהו חשוב, אז אני מחליף אותו.
  • בטח יקראו לי גם, שלומי אומר, הפלוגה של דובה רק מסייעת, הוא מנסה להפחית מערכו של דובה ולהעצים את הפלוגה שלו.

שיחות של בנים תמיד יגיעו לצבא, או לכדורגל, או שיתקעו נאדים ויצחקו, או ששלושתם ביחד. אני שותק. הגדוד שלהם לא ממש מעניין אותי, אני מנסה ללכוד שוב את מבטה. למשוך את תשומת ליבה. מבחוץ נשמעו קולות טרקטור וצהלות נערים ונערות.

  • בטח הנעורים שוב סחבו טרקטור, אני אומר ולוקח שאיפה מלאת חשיבות מהסיגריה. אני מביט בנתן ומבטי כאילו מוכיח אותו, כאילו משתמע ממני: אתה שומר לא? לך תעשה את תפקידך. נתן הוא רווק, עוד מעט בן שלושים ואני לא צריך אותו כאן ועכשיו, בחדר.
  • אני הולך לבדוק, נתן אומר, מתרומם מהכיסא, שולף את הקת המתקפלת של העוזי, תוקע בנו מבט וזורק, תשמרו על הבנות אהה, ונדמה לו שהוא חשוב עכשיו לפחות כמו דובה ושלומי והיחידה שלהם והפעולה שהם מכינים.

כמה ימים לפני כן, הבחנתי בה כשעליתי במדרגות של חדר האוכל, לבושה בסריג כחול אפור. היה בה משהו שגרם לי לרצות להאריך את הרגע, אבל היא חלפה במהירות ויצאה.

בכי של תינוק נשמע באינטרקום והן הלכו לבדוק. הן שמרו בזוגות כי החדשות פחדו לבד.

כשהן יצאו, שלומי אמר, בוא נלך לישון, זיון לא יצא לנו מזה והלך. נשארתי. שקט השתרר בחדר רק רחש האינטרקום ושיעול של ילד. הדלקתי סיגריה, לקחתי לידי את יומן השמירה, נועם חולה, כתבה אמא של נועם, אם הוא מתעורר צריך לתת לו סירופ. כשהן יחזרו אדבר איתן על נועם ועל זה שצריך לתת לו סירופ, זה בטח ישאיר עליה רושם, אני חושב. מצד שני, מה היא תחשוב על אחד שאין לו שעון שייטת ומדבר על טיפול בתינוקות? אתה יכול לכתוב לה משהו, חשבתי, הפקידה מהקיבוץ הדתי תמיד אמרה שאתה כותב יפה, תכתוב משהו. ניצלתי את היעדרותן וכתבתי לה מכתב ביומן השמירה וחיכיתי בסבלנות ובמתח לראות אותה קוראת אותו.

היא לא קראה.

כשחזרו מהסיבוב, היו נסערות ושוחחו ביניהן על התינוק שבכה והעמידו חלב להרתחה. את החלב היו מביאים השומרים, מהרפת, בכד אלומיניום גדול ומשאירים פתק על שולחנו של מרכז הרפת, עם הכמות שלקחו. סדר צריך שיהיה. השומרות היו מסננות אותו בעזרת חיתול בד ולאחר מכן מרתיחות וממלאות בקבוקים להאכלת הבוקר של התינוקות.

  • רוצה טוסט? שאלתי.
  • טוסט? ענתה בשאלה והוסיפה, כן, תודה, נחמד. והסמקתי.

בחורף היינו מכינים טוסטים על תנור נפט, פיירסייד של "פרידמן". התקינו עליו רשת מיוחדת ועליה היינו קולים את פרוסות הלחם השחור שנפרס בבוקר במכונת הלחם הרעשנית. עכשיו צריך לאלתר, צריך לאלתר. אני קולה את פרוסות הלחם על הגז. אוחז בפרוסה מעל ללהבה, בעזרת מזלג וריח חזק ממלא את החדר. לאחר מכן, בעודן חמות, אני מניח מעליהם פרוסות גבינה צהובה. גבינה צהובה היא לא מצרך חופשי אלא פריבילגיה מיוחדת לשומרים, שומרות וחולבי הלילה. הגבינה ניתכת מחומה של הפרוסה ואז אני סוגר עליה עם פרוסה קלויה נוספת. עכשיו אני מניח עליהן צלחת ומהדק ומתקבל סנדוויץ' טוסט נוטף גבינה מבעבעת. חוצה אותו לשניים ומניח את החצאים באלכסון, זה מול זה כשני תאומים סיאמים שמחוברים בקדקודם ומוסיף ביניהם פרוסת עגבנייה וזורה עליה מלח ומגיש לה.

גבה אלי, היא נגשה לרשום את אירוע הבכי ביומן השמירה. אני מחסיר פעימה. היא שקועה בקריאת המכתב שהשארתי לה ביומן, חיוך מתפשט על פניה והיא מפנה מבטה אלי.

דפנה, קוראים לי דפנה, הציגה את עצמה ולא ידעה שאני כבר יודע את שמה.

קוני

 

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר.

    אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.