קאליפה איננו

  • ג'ורג' לואין, האבא של מרסי

    כך נפגשתי עם קאליפה בניו יורק:

    זה קרה מתישהו בשנות ה 80 בניו יורק. אבא שלי מספר שהיה בעבודה וקיבל שיחת טלפון ממישהו שמציג את עצמו כאברם מניר אליהו.

    "לא מכיר אחד כזה" אמר אבא.

    אבל אברם התעקש, "כשנפגש אתה תכיר אותי, זה אברם מניר אליהו."

    סיכמו להפגש בפינת ברודווי ורח' 34, ליד הכניסה לכלבו מייסיס.

    אבא ממשיך: "אני רואה אדם לבוש גלביה, עם זקן ארוך ויחף, חוצה את הרחוב וקרב ישר אלי, ואז – בום!! זה קאליפה! אף פעם לא ידעתי שקוראים לו אברם. זה קאליפה! והנה הוא כאן, כאילו יצא ישר מספר התנ"ך באמצע מנהטן – מטורף!"

    אחרי הפגישה המרגשת מרים אבא טלפון לאימי, "היי הריאט, יש לנו אורח מניר אליהו היום לארוחת הערב, קוראים לו אברם."

    "מי זה? לא מכירה אברם מניר אליהו."

    "כשיגיע תכירי אותו", ענה.

    ואז הגיעו לבית, אמא פתחה את הדלת וצרחה: "קאליפה"! אבא סיפר שהתחבקו ולא הפסיקו לצחוק.

    אימי כדרכה דאגה לו היטב, שיאכל טוב וירגיש בבית.

    אבא מסכם: אינני זוכר כמה זמן נשאר אצלינו, עוד קיבוצניק מניר אליהו שהתנחל אצלינו, היינו רגילים לזה, אבל איזה כיף זה היה. והוא הוסיף: מאז, בכל ביקור שלנו בניר אליהו, כשנפגשנו עם קאליפה, צחקנו מאותו רגע בלתי נשכח.

    יהי זכרו ברוך.

    רשמה בעצב, מרסי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    התעצבתי מאד לשמוע את החדשות. תנחומי לחוה והמשפחה, מי יתן ולא תדעו עוד צער.

    הוד