אבן נתלשה מהפסיפס האנושי שלנו.
שלא כמו שטיחי הפסיפס הקדומים, הפסיפס שלנו עז צבעים.
ילד גדל על גדות הבוספרוס ופתיל חייו, שכבה אתמול, התארך עד לגדות נחל ציר, אל אדמות החמרה של השרון.
"קוואלו דישו יסחק?" כך תמיד היו מתחילות שיחותינו, "אוצר" המילים שלי בספניולית נתרם לי על ידי יצחק ואסתר ומנחם שכולם כבר ז"ל.
"דישו בוואנו, דישו בוואנו" עונה לי יסחק ומכבד אותי בלחיצת כף יד שיכולה לפצח אגוזים, ונהנה לראות את פני מתאמצות להסתיר את כאב עצמותי המתפוקקות תחת ידו, עיניו נוצצות ושפמו המכובד מתעקל עם חיוכו, "מה שלום בלונדי?" הוא שואל ולא מרפה את אחיזתו, עד שלא אעדכן אותו ואספר לו על יותם.
יצחק איש של סיפורים ואני צייד של סיפורים ובפגישותינו אני מקשיב בצמא לסיפוריו.
"רצו לגייס אותי לצבא התורכי" הוא מספר לי, "שליח הסוכנות פגש אותי בבית כנסת, הכל היה סודי, גם להורים אסור היה לי לספר, תגיע לנמל בסטנבול ומשם תפליג לארץ, ארזתי מזוודה ויצאתי מהבית מבלי להפרד מההורים", יצחק שמספר לי את זה כבר לא איש צעיר ואני מזכיר חדש, והאיש שבעוצמת כף ידו יכול לפצח אגוזים, יושב מולי ודמעות זולגות מעיניו, "לא נפרדתי מהורי ולא דיברתי על זה אף פעם" הוסיף ואז שתק.
קוואלו דישו יסחק? יש היום סרט? תיקנו את המכונה?
בימי שלישי, יצחק לוי מקרין לנו סרט בחדר האוכל, ג'ימי, ג'ימיקו, רובץ למרגלותיו, גפה כבר מילא קנקן ניירוסטה עם סודה וכוסות המלמין הירוקות, כבר נערמות על השולחנות, היום יש סרט סינימהסקופ, העדשה הרחבה כבר בידיו של יצחק.
מחר, יצא יצחק שוב לכסח את הדשאים וכשיעבור הטרקטור לידי הוא יעצור וישאג "קוואלו דישו קוני, מה שלום בלונדי?"
אבן נתלשה מפסיפס חיינו, אך הפסיפס ממשיך להרקם, דורות חדשים ממלאים את השורות, ילדים יחפים רצים על הדשאים ששתלת ונהנים מצל העצים שנטעת.
נוח בשלום על משכבך, יסחק. אולי עכשיו אתה מרחף מעל גדות הבוספרוס שאהבת ומשלים עם הפרידות שכאבת.
"איידה ברה, אדיאוס".
אבן נתלשה מהפסיפס האנושי שלנו.
שלא כמו שטיחי הפסיפס הקדומים, הפסיפס שלנו עז צבעים.
ילד גדל על גדות הבוספרוס ופתיל חייו, שכבה אתמול, התארך עד לגדות נחל ציר, אל אדמות החמרה של השרון.
"קוואלו דישו יסחק?" כך תמיד היו מתחילות שיחותינו, "אוצר" המילים שלי בספניולית נתרם לי על ידי יצחק ואסתר ומנחם שכולם כבר ז"ל.
"דישו בוואנו, דישו בוואנו" עונה לי יסחק ומכבד אותי בלחיצת כף יד שיכולה לפצח אגוזים, ונהנה לראות את פני מתאמצות להסתיר את כאב עצמותי המתפוקקות תחת ידו, עיניו נוצצות ושפמו המכובד מתעקל עם חיוכו, "מה שלום בלונדי?" הוא שואל ולא מרפה את אחיזתו, עד שלא אעדכן אותו ואספר לו על יותם.
יצחק איש של סיפורים ואני צייד של סיפורים ובפגישותינו אני מקשיב בצמא לסיפוריו.
"רצו לגייס אותי לצבא התורכי" הוא מספר לי, "שליח הסוכנות פגש אותי בבית כנסת, הכל היה סודי, גם להורים אסור היה לי לספר, תגיע לנמל בסטנבול ומשם תפליג לארץ, ארזתי מזוודה ויצאתי מהבית מבלי להפרד מההורים", יצחק שמספר לי את זה כבר לא איש צעיר ואני מזכיר חדש, והאיש שבעוצמת כף ידו יכול לפצח אגוזים, יושב מולי ודמעות זולגות מעיניו, "לא נפרדתי מהורי ולא דיברתי על זה אף פעם" הוסיף ואז שתק.
קוואלו דישו יסחק? יש היום סרט? תיקנו את המכונה?
בימי שלישי, יצחק לוי מקרין לנו סרט בחדר האוכל, ג'ימי, ג'ימיקו, רובץ למרגלותיו, גפה כבר מילא קנקן ניירוסטה עם סודה וכוסות המלמין הירוקות, כבר נערמות על השולחנות, היום יש סרט סינימהסקופ, העדשה הרחבה כבר בידיו של יצחק.
מחר, יצא יצחק שוב לכסח את הדשאים וכשיעבור הטרקטור לידי הוא יעצור וישאג "קוואלו דישו קוני, מה שלום בלונדי?"
אבן נתלשה מפסיפס חיינו, אך הפסיפס ממשיך להרקם, דורות חדשים ממלאים את השורות, ילדים יחפים רצים על הדשאים ששתלת ונהנים מצל העצים שנטעת.
נוח בשלום על משכבך, יסחק. אולי עכשיו אתה מרחף מעל גדות הבוספרוס שאהבת ומשלים עם הפרידות שכאבת.
"איידה ברה, אדיאוס".