בעקבות ההצלחה המסחררת במרוץ קרית גת, החלטנו להוציא משלחת נוספת של רצי ניר אליהו, הפעם למרוץ הר איתן, שיתקיים ביום שלישי, 5/7, בהר איתן בסמוך לירושלים. מדובר במרוץ שטח מסביב להר, כשמונה קילומטרים. המסלול אתגרי, לפי הגדרת המארגנים, כלומר קשה (עליות, עליות). המקום הוא מעל הסטף, לא רחוק ממבשרת ומקיבוץ צובה. ההזנקה בשעה 18:15.

זהו מרוץ לא רישמי, המאורגן על ידי מועדון ריצה ירושלמי, הסוללים. ההרשמה פה, https://spreadsheets.google.com/spreadsheet/viewform?formkey=dFItT2dRbjRoR2JKaTRSZW14aEYzMUE6MQ

מי שמעוניין להצטרף למשלחת, שיכתוב פה בתגובות. יש כמעט חודש לאימוני עליות.

עמרי

• מוצ"ש הקרוב, 21:45, בית אליהו
• גמר הצ'מפיונס ליג בין ברצלונה למנצ'סטר יונייטד
• בורצי אחראי על המנהלות (כיבוד, שתיה וכדומה)
• בואו בהמוניכם (ייתכן חיוב סימלי על הכיבוד)
• עדכון של הרגע האחרון – המעדניר נותנים חסות לאירוע ובערב יוגשו נקניקיות בלחמניות (הוט דוגז בלעז). באמת שאין סיבה לא להגיע…

שלום לכולם,

עוד שבועיים וחצי, ביום חמישי בערב, ה- 2/6, יתקיים מירוץ קרית גת למרחקים של 5 ו-10 ק"מ. חשבנו להירשם למירוץ בצורה מאורגנת (מעל עשרה נרשמים, ונוכל לזכות בהנחה קבוצתית) ולנסוע אליו יחד. לא הייתי במירוץ הספציפי הזה אבל שמעתי עליו דברים טובים. פרטים פה – http://www.realtiming.co.il/events/2011/qiryat-gat/

מי שמעוניין שירשם פה, או שיפנה אלי. אחרי שנדע מי בעניין נפנה במרוכז להרשמה.

עמרי

לפנות בוקר. שעון חורף. חושך בחוץ. וקר. קר מאוד. אתמול כיוונתי את השעון המעורר לרבע לחמש. קבענו להתחיל בחמש ורבע וצריך חצי שעה לפחות להתעוררות. אני לא ממש סומך על השעון. פעם אחת הבטריה נחלשה באמצע הלילה והתעוררתי באיחור של שעה. בגלל זה אני לא תמיד ישן טוב. לא סומך על השעון. מתעורר באמצע הלילה ובודק שלא פספסתי. מתעורר חצי שעה לפני הזמן וממשיך לישון. מתעורר שוב שתי דקות לפני השעון, מכבה אותו ועובר לישיבה. לפעמים אני כן ישן טוב ואז השעון מקפיץ אותי באמצע החלום. אותי ולפעמים עוד דיירים בבית יחד איתי. בכל מקרה אני מיד מזנק. עובר לישיבה. זאת הדרך היחידה להתעורר. לזנק מהר, אחרת זה אבוד. קם בחושך. מדדה רועד מקור למקלחת. התרוקנות של בוקר מאוד חשובה. טיפות הגשם שנופלות מהגג ופוגעות אחת אחרי השניה במרזב, בקצב קבוע, משתלבות עם קצב נקישת השיניים שלי. אחר כך צחצוח שיניים ושטיפת פנים במים חמים שקצת משכיחים את הקור העז. בחוץ עוד חושך. רק עוד שעה יתחיל האור הראשון. מסיים ופותח בדממת מוות את הדלת. כל רעש קטן עלול להרוס הכל. הבית בנוי ככה שכדי להגיע לסלון אני צריך לעבור בחדר הילדים. פותח את דלת החדר שלהם שמובילה לסלון תוך שאני נושא תפילה לקדוש ברוך הוא שימשיכו לישון. כבר קרה לא פעם שרעש אחד מיותר גמר להם את הלילה.

בסלון כבר מוכנים בגדי הריצה – מכנסיים, חולצה מנדפת זיעה (ארוכה או קצרה, תלוי ברמת הגבורה שלי בערב, לפני שהלכתי לישון, כשהכנתי את הבגדים). נעליים ליד הדלת. הגרביים בתוכן. עדיין רועד מקור אבל כבר יותר ערני. מתלבש. מדליק אור קטן ולאורו מכין פרוסת לחם אחת עם דבש. אנרגיה מהירה וזמינה לפני הריצה. שותה כוס מים אחת ולא יותר. היו פעמים ששתיתי שתי כוסות ואחר כך עצרתי בריצה כל כמה קילומטרים להתרוקן. לא שככה זה לא יקרה, אבל לפחות נצמצם את כמות הנוזלים המיותרים בגוף למינימום. יושב מול המחשב ואוכל את הפרוסה. מסיים, גורב גרביים, נועל נעליים והחוצה. ריצה קלה לכיוון המזכירות. שם ליד תחנת האוטובוס ניפגש. איזה קור. חורף עכשיו. מעט מאוד מעלות בחוץ. חשוך ולפעמים גשום. מרחוק רואה כבכל בוקר שליד משרד הגד"ש כבר חונים הרכבים ואור דולק, ומתנחם בכך שאנחנו לא הפסיכים היחידים שערים בשעה כזאת. זהו הזמן של סוף האשמורת השלישית, בואכה זריחה.

מרחוק רואה את דור מגיע בספק ריצה ספק דידוי. דור פחות גיבור ממני. הוא לבוש בשתי שכבות, קצר ואז ארוך, לפעמים גם טייץ ארוך מאוד ומרשים ועליו מכנסיים קצרים. אם גשום יביא גם כובע. הוא גם הרבה יותר בכיין ממני ויבכה על הקור לאורך רוב הריצה, או לפחות עד שיאיר והשמש תיכנס לפעולה. מברכים קלושות אחד את השני. "אתה עצוב?", אני שואל את השאלה הקבועה. "קצת", הוא עונה. באמת, מה יכול להיות משמח בשגרת הבקרים החשוכים האלה?. מוזר. ובכל זאת, כל כך הרבה אנשים עושים את זה.

אני כותב את כל זה כדי לספר לכם על תופעה שקיימת בקיבוץ. תופעת הריצה. יש בקיבוצנו הקט למעלה מ-20 (עשרים. מי שמעוניין לדעת שמות שיפנה אלי ואמנה אותם בפניו. זה לא סתם מספר) אנשים – חברים וחברות, תושבים ותושבות, בנים ובנות, שרצים באופן קבוע. מהם ותיקים בתחום, מהם חדשים (כמוני). אותם אנשים יכירו כל מילה וכל תחושה שתוארה כאן בפסקאות הקודמות. חלקם רצים בבוקר מוקדם (אנחנו מזמן הגענו למסקנה שלנו הרבה יותר טוב לרוץ בבוקר. לגמור עם זה מוקדם, ובכלל למי יש כוח לרוץ בערב?), חלקם בערב, אחדים בתוך חדר הכושר, הרוב בשדות ובכבישים. אחדים עושים זאת בשביל הבריאות, חלק בשביל הדיאטה, יש שמתאמנים למרוצים ויש שעושים זאת בשביל הכל ביחד.

אז למה באמת? לכל אחד סיבותיו. אני את שלי פירטתי בהרחבה פה. מה שבטוח הוא, וזה נכון לכולם, אני משוכנע, שהסיפוק בסוף הריצה הוא משהו שקשה לתאר במילים. לכל אחד הסיפוק מגיע ממשהו שונה כמובן: מזמן טוב שהושג, מקצב חזק וקבוע שנשמר לאורך הריצה, מדופק נמוך, מהרבה זיעה, ממעט זיעה (בזכות החולצה דריי-פיט החדשה כמובן), ממרחק חדש שנכבש היום בריצה, מצפצוף מברך מרכב חולף, מבגדי הריצה החדשים, מנפלאות שעון הדופק, מהקרבה ההולכת וגוברת ליעד, מהתעניינות החברים, מהתמיכה המשפחתית, מהנעליים ההולכות ומתבלות. לכל אחד סיבותיו.

הרבה מהריצות הן משעממות. הן תמיד חלק מתוך משהו – אם זאת שיגרה של ריצה מתוך הסיבות שמניתי או חלק מתוכנית אימונים בדרך למטרה כלשהי. אבל פר ריצה בודדת הן יכולות להיות ריצות אפורות. להתמיד לאורך הרבה זמן במצב כזה זה דבר קשה מאוד. אני באופן אישי חייב למצוא מקורות של מוטיבציה. לי זה מצליח הכי טוב עם הצבת יעדים. ריצה לשם הריצה בלבד קשה לי. יעדים היו עד היום עבורי עמידה בתוכנית שהצבתי לעצמי וקביעת מטרת יעד אליה אני מתאמן. זה הופך את הכל להרבה יותר מובן. פתאום יש לי הסבר, לעצמי, בשלב הקשה ההוא של המעבר לישיבה במיטה, בחמש בבוקר, לשאלה למה לעזאזל אני לא מתחפר בתוך הפוך וממשיך לישון. יעדים יכולים להיות הרבה מאוד דברים. אני לא כותב את זה מתוך כוונה להמליץ למישהו משהו כי קטונתי. רק משתף בדרך הטובה ביותר עבורי להתמיד ולהתמודד עם קשיים נקודתיים, מקומיים, רגעיים.

אין לכל הכתוב פה שום פואנטה. אני חזק מאוד בתוך העניין הזה של הריצה, אז רק רציתי לשתף את כולם. אני כמעט ולא מצליח למצוא דברים רעים שמתלווים לטרנד החדש הזה, וגם לא ממש מעוניין לחפש. אותי זה מאוד משמח וגם מהווה מקור השראה להמשך.

אז, המשך ריצה נעימה לכם.

ביום רביעי, 13/4, התקיימה אליפות ישראל בטאקוונדו. איתי רגב המתאמן בהוד השרון זכה במקום השני, מדליית כסף,
למשקל עד 37 ק"ג.
הרבה ברכות ובהצלחה בהמשך…
חיבוקים ואיחולים לעתיד, מכל משפחת רגב בקיבוץ   

6/1/2011 – בוקר הריצה

לא ממש ישנים בלילה. כלומר כנראה שכל אחד ישן קצת, אבל לא הרבה. רוב הלילה סיבובים מצד לצד. בקיבוץ ניר אליהו גם שיר לא ממש ישנה. וגם בחדר ליד רפי ושושי, אבא ואמא, מתקשים להירדם. ידענו מראש, אז לא נלחצנו.

קמים בבוקר לפני השעון. בעשרים לשבע יורדים לארוחת בוקר. פרוסה וחצי עם דבש, קפה שחור, ומים. מסביבנו "קולגות". עולים לחדר להתלבש, להתרוקן, שומעים עוד כשעה של מוסיקה עם כל השירים הממריצים. יורדים לרחוב בשמונה ורבע. ההזנקה קרובה מאוד למלון. בחוץ כבר אווירת קרנבל. יש התרגשות בריאה. קצת צילומים, חימום קצר. קצת מתיחות. השרוכים של הנעל משוחררים לי מדי אז אני מהדק את הקשירה. אחרי שלוש דקות אני חושש שקשרתי חזק מדי ולא יעבור מספיק דם לכף הרגל. משחרר קצת. אבל זה משוחרר מדי. אז מהדק שוב עוד קצת. ריקון שלפוחית אחרון בשירותים ומתמקמים בין הרצים לקראת הזינוק. כמה דקות נותרו. אמא מגיעה חזרה ומבשרת ששיר, חנה, איאן והילדים נתקעו בכניסה למושבה כינרת. לא מאפשרים להם לעבור ושלא ניבהל אם הם לא שם.

דקה לפני הזינוק. זהו. רגע האמת מגיע. אני מסתכל על דור ועל אבא. שותפיי למסע. עברנו כברת דרך ארוכה. כל אחד והגוף שלו, המשברים שלו, האתגרים שלו. עוד ארבע שעות פלוס נותרו לנו ואנחנו אחרי. איחולי הצלחה וכאפות גבריות אחד לשני. שלוש, שתיים, אחד. זינוק.

עשרה מטרים ראשונים הולכים. צפוף מאוד. אחר כך ריצה קלה עוד כמה עשרות מטרים ומגיעים לקו הזינוק, עולים על השטיח. מרתון טבריה ה-34, הראשון של חיינו, מתחיל.

התחלה איטית מאוד. אחרי חצי קילומטר רואים אנשים שכבר יורדים לצידי הדרך להשתין… אנחנו מאוד מבסוטים. מרגישים טוב, מתרגשים, שומרים על קצב איטי במיוחד כמו שתודרכנו מראש. לא מאבדים כוחות בהתחלה, לא מתפתים לרוץ מהר יותר למרות שהגוף צועק "תגביר, רוץ, יש לי כוח, תן עוד, מה זאת הזחילה הזאת". אחרי קילומטר או שניים כבר נפתחים מרווחים. יש הרבה מקום לרוץ, כמעט אין אנשים בצידי הדרכים. לפנינו קבוצה קטנה של רצים. אחד מהם פונה לכל קבוצת אנשים קטנה שצופה מצידי הדרכים וצועק עליהם "מה, לא מגיע לנו מחיאות כפיים? אין כל הכבוד?". מכולם הוא זוכה מיידית לקריאות עידוד. אצלנו הוא זוכה לכינוי "הרץ הנוזף".

לוקחים מים בתחנה הראשונה, חלק מהבקבוקים לא נפתחים. מזל שאנחנו שלושה ואפשר לחלוק את הבקבוק שכן נפתח. בתחנות הבאות זה כבר יישתפר וברובן אפילו ייפתחו את הבקבוקים בשבילנו. אנחנו מרוצים. מתיישרים על הקצב המתוכנן. שלושת הקילומטרים הראשונים בקצב ממוצע 6 דקות לקילומטר בערך. אחר כך מגבירים ומתייצבים על קצב שנע בין 5:49 ל- 5:56 לקילומטר לכל אורך הריצה. אולי מלבד קילומטר אחד מהיר במיוחד, בערך אחרי 15 קילומטר, כשראינו את המובילים בדרכם חזרה והאדרנלין התגבר.

לקראת הקילומטר השמיני אני במתח. מוכן נפשית לכך שהילדים ושיר לא יהיו בכינרת אבל מתפלל שכן. פתאום אני שומע שריקות וצעקות. רואה אותם! איזה אושר. רצים לצד השני של הכביש, מחלקים כיפים לכתומים. אלעד נראה בשוק. צעקות. עידוד. צילומים. כמה אנרגיה זה מוסיף. אני מרגיש שאני יכול לעבור לקצב שלוש דקות והלצטרף לקבוצה המובילה.

ממשיכים הלאה. פוגשים את יעל, שרצה לידנו את המרתון ה-13 שלה, השביעי בטבריה, בעלת תוצאת שיא של 3:27. היום היא רצה לאט בכוונה, כי לא התכוננה כראוי. חמודה מאוד. היא תלווה אותנו בערך עד הקילומטר ה-34 ואז תיעלם לנו, לדעתי מאחור, אבל אולי רצה קדימה ולא שמתי לב. מתברר שיש לה נכדה בת 7! אני לא הייתי נותן לה 40.

צידי הדרך ריקים כמעט לחלוטין. ליד דגניה עומדים בצד השני של הכביש ילדי הגנים ומושיטים ידיים. רוב הרצים רצים בצד הרחוק של הכביש. אני חוצה את הכביש ומחלק כיפים לכולם. כך אעשה עם כל קבוצות הילדים לאורך הדרך. הם מבסוטים מאוד ואני מגלה שגם לי זה מוסיף הרבה. הרבה יותר טוב מאשר לרוץ בשממה, עם עצמך בלבד, בלי נפש חיה בצדדים, מה שלמעשה קורה לאורך רוב הריצה.

בקילומטר ה-12 הפתעה רעה מאוד. הנה הוא חוזר. הכאב בצד ימין. זה שלא בא לבקר כבר שבועות רבים ונעדר מכל הריצות הארוכות האחרונות, זה שאחראי למשבר הכי גדול שלי בתקופת ההכנות, זה שגורם לי בדרך כלל להאט בצורה משמעותית, זה שהשלמתי עם קיומו, שהתיידדתי איתו ושחשבתי שכבר לא ישוב לעולם. הוא חוזר ודי בגדול. אני מרגיש אותו חזק. בינתיים לא ברמה שגורמת לי להאט, ואפילו עוד לא לשתף את דור ואבא. אבל הוא פה, וכרגע עושה רושם שהוא פה כדי להישאר. אני נושם עמוק. מתחילות לרוץ מחשבות מהירות על כך שאם הוא יתגבר וימשיך ככה אין סיכוי שאני מסיים. אבל אני חזק. מטיס את המחשבות האלה במהירות הבזק לקיבינימאט. יתהפך העולם ואני מסיים את המרתון הזה. חוץ מזה, מה לא ברור? – הוא התאמן איתי, ליווה אותי בכמה וכמה ריצות אז גם הוא רוצה להיות נוכח בטבריה, להרגיש מה זה מרתון. אני מספר לדור, ממשיך לנשום, מכניס את הכאב לשליטה ומעלים אותו לחלוטין לקראת סוף הקילומטר ה-13.

זה בא טוב. כל המחשבות שהיו לי לגבי זמן טוב, הגברת הקצב וכו', כל אלו נזרקו עכשיו במורד המדרגות. את מי מעניין זמן. העיקר לסיים בריצה, בלי להישבר ובלי לעבור להליכה. הרגשה של מעין חרדת קודש עוטפת אותי. המרתון זה עכשיו, זה הדבר האמיתי, וצריך להתייחס אליו בהתאם. אין מקום לשאננות. בדיעבד, אני חושב שהייתי קצת שאנן לפני הריצה, היום בבוקר ובימים האחרונים. רק ברמת ההרגשה, לא בהתייחסות. הייתי מלא מדי בבטחון עצמי, כאילו הריצה כבר מאחורי ברגע שסיימתי את ההכנות. לא הייתי לחוץ מספיק, לא פחדתי מספיק מהמרתון הראשון. כדאי קצת לפחד, זאת דעתי.

אחרי עוד כמה קילומטרים מגיע מולנו המוביל. הוא בהפרש די גדול מהקבוצה שאחריו. אחר כך יתברר לנו שפרש כמה קילומטרים לסוף. אנחנו מוחאים כפיים, צועקים, מעודדים. כך גם לגבי רוב עשרות הרצים הראשונים. אבל בעיקר אנחנו מחכים ליערה. כשרואים אותה מתחילים לצעוק, למחוא כפיים, לעודד. היא רצה בנחישות, מוקפת במלוויה ומצליחה לשגר לנו חיוך. אני בטוח בלי צל של ספק שכל מילת עידוד כזאת שמקבלים בדרך מוסיפה ותורמת. יערה תסיים את המרתון הראשון בחייה ראשונה בין הישראליות, בזמן אדיר של 2:51 שעות. אלופת ישראל, מקיבוץ ניר אליהו. איזה כבוד, איזו גאווה, איזה זמן. מברוק (בחצי הדרך הראשון מלווה אותה גם אריאל "שלנו". הוא הפייסר, מכתיב הקצב שלה. היא לא תשכח להודות לו בסיום בראיון הראשון שלה לאתר ynet).

לאט לאט מתחילים להופיע מולנו עוד ועוד רצים, שהסתובבו כבר בחצי הדרך. יעל, שרצה איתנו, מכירה ומעודדת עשרות מהם. אנחנו יודעים שאוטוטו כבר קו החצי. אני כבר מתחיל להרגיש שזה יותר קשה לי מכל ריצת אימון עד כה. לוקחים תוך כדי ריצה בקבוק מים בכל תחנת שתייה, כמה שלוקים ומשליכים אותו לצד הדרך. מתנדבים יקרים יאספו אחר כך הכל. פעם בשעה אני לוקח ג'ל. הקילומטרים עוברים לאיטם. אנחנו שומרים על הקצב. דור מדווח כל קילומטר את הזמן. מסביב אין נפש חיה מלבד הרצים עצמם, כמה רוכבי אופניים שמלווים, מצלמים, מעדכנים בפלאפון ותומכים בחבריהם, ומדי פעם מכוניות של תקשורת או של המארגנים.

כמו האובססיה שהיתה לי לפני הזינוק לגבי שרוכי הנעליים, כך נכנס דור לאובססיה משלו במהלך הריצה. אובססיית הג'לים. מראש הוא התחיל את הריצה עם עשרות ג'לים עליו (הגזמה) אבל זה לא מפריע לו לקחת עוד ג'ל בתחנת החלוקה בקילומטר ה24 בערך. מחלקים שם ג'לים, והוא אומר לעצמו למה לא, שיהיה עוד אחד לאוסף. הוא לא משתמש בכולם אבל זה מקנה לו הרגשת ביטחון ותוספת משקל. אבל, שוד ושבר! בעת מסירת הג'ל מהמתנדב בעמדת החלוקה לידו של דור נוצר רווח קטן והג'ל חומק לריצפה. דור ממשיך עוד כמה מטרים מהתנופה, עוצר בחריקת בלמים, מסתובב, וחוזר חמישה מטרים כדי להרים מהריצפה ג'ל שהוא בכלל לא צריך(!!). אני קולט את הכל בזוית העין. המתנדב בתחנת החלוקה מנסה מצידו למנוע את המבוכה ומזנק לעזור לדור להרים את הג'ל תוך שהוא צועק לדור "אל תתכופף, יתפס לך שריר", אבל דור חושש שהאיש ייקח לו את הג'ל כעונש על הרווח בין האצבעות ומזנק לריצפה, קוטף את הג'ל, מתרומם, מסתובב וממשיך בריצה, מבסוט וטוב לבב, ובתוספת של ג'ל נוסף באמתחתו. עכשיו תדמיינו את כל הסצינה הזאת בסלואו מוושן. חזק מאוד. הכל אמיתי אגב. למרתון הבא אמליץ לו לבוא עם שקית, פן יחלקו ג'לים בחינם.

הקילומטרים מתארכים יותר ויותר. העומס על הגוף גדל. קשה לי. כבר עשיתי ריצות ארוכות מאלה עד עכשיו, בקצב יותר מהיר, והרגשתי יותר טוב. היום די כואב לי. בקילומטר ה-25 הכאב בצד חוזר, הפעם עמום יותר, בקטנה. הוא ילווה אותי ככה, לסירוגין, עד הסוף. אבל בשליטה. לא יגרום לי להאט. הקילומטרים לא זזים. בצידי הדרך כבר רבים שעברו להליכה. מותחים שריר. ממשיכים לרוץ עוד כמה מטרים. עוצרים שוב. אני משתדל לא להסתכל להם בעיניים, לא לראות את האכזבה. מתקרבים לקילומטר ה-34. כשחוצים אותו אנחנו כבר יודעים שהגענו לטריטוריה חדשה מבחינתנו. מעולם כבר לא רצנו זמן וקילומטרים כמו שאנחנו רצים מעכשיו ועד הסוף.

עד עכשיו לא עצרתי להשתין. זה בניגוד לצפוי. לא מרגיש צורך ויודע שאם אעצור עכשיו אני יוצא לגמרי מהקצב ומסכן את הריצה כולה.

שוב חוזרים לראות פה ושם קצת אנשים, קצת ילדים, מחלקים קצת כיפים. אפילו העידוד ממספר חברים מבוגרים מקיבוץ דגניה שעומדים על הכביש ושרים מוסיף אנרגיה. מספר עמדות ריענון, בננות , תפוזים, משקאות איזוטוניים (לא לקחתי כלום), מים. אני מסתכל על דור ואבא. כל אחד במאבק האישי שלו. כל אחד בכאביו. לכולם קשה. לא יודע באיזו מידה לאחרים. לי מאוד קשה. אני חושב שאם לא הייתי בקבוצה אולי הייתי מאט. אנחנו שומרים על הקצב. לא מגבירים, כי אי אפשר, אבל גם לא מאטים. לא נתקלים ב"קיר" המפורסם, שבעקבותיו מי שנתקל בו מאט לקצב הליכה ובסופו של דבר פשוט עוצר. מדבר לעצמי. אתה חזק. רוץ. עוד חצי שעה ריצה ואתה מרתוניסט. מגשים חלום. איזה מאבק עם הראש, עם הרגליים, עם הגוף. אני לא מרגיש על סף פרישה אבל קשה לי מאוד מאוד.

חמישה קילומטר לסוף דור שואל אותי על מרתון פריז. אני עונה שנכון לעכשיו אני מוותר עליו. אין מצב.

עוד קילומטר עובר. דור, כנראה בפרץ של התרוממות רוח (אני חושב שלדור ולאבא הי
ה יותר קל מאשר לי בסיכום הכללי), מתחיל לסכם את הריצה. אומר כל הכבוד, אנחנו מרתוניסטים, רק עוד קצת עד הסוף. אני נוזף בו. ואם עכשיו ייתפס שריר. מה אתה מסכם? לא מסיימים לדבר ומולנו בחור מעולף שוכב על הכביש. הוא כבר מוקף בארבעה רצים אחרים אז לנו אין מה לעצור. מישהו מרים את רגליו ומישהו את ראשו. אחד עוצר רכב מארגנים שמזמין אמבולנס. לפני שנחלוף אני מספיק לראות אותו מתעורר. אתה רואה, אני אומר לדור, מוקדם מדי לסכם. דור מסכים.

קצת אחרי הקילומטר ה-39 אנחנו שומעים צעקה – "כל הכבוד ניר אליהו". מולנו מופיע משיח בן דוד. אריאל בכבודו ובעצמו. הוא חזר סביב הכינרת עם וויצמן ותרצה מקו חצי המרתון, כדי לחכות ליערה בסוף. אחרי שהיא סיימה לבש טרנינג ויצא לקראתנו. אריאל מתחיל לרוץ איתנו, עם טרנינג, עם שקית ביד, ועם אנרגיות בלתי נגמרות שמדביקות גם אותנו. מעודד. מעדכן מרחקים. הנה השלט של הקילומטר ה-40. רץ מהר לתחנת המים האחרונה ומביא בקבוקים לכולנו. עוד 200 שניות. עוד מאה. זה הזמן להגביר אם נשאר לכם כוח, הוא אומר, איזה להגביר… אני בלי יכולת להגביר אפילו בשניה. לפני המאתיים מטר האחרונים מגיעה ההוראה מאריאל לחייך כי עוברים מול מישהי שמצלמת ומעלה את התמונות אחר כך לאינטרנט. פתאום מהצד שריקות משרוקית וצעקות. דורון, אחותי, רוקדת וצווחת ומתחילה לרוץ לידנו תוך צעקות מטורפות. אריאל מוביל אותנו עד שמגיעים ל150 מטרים האחרונים, אומר "הבמה שלכם, תהנו" ומפנה את הדרך. אנחנו עם חיוך בלתי נגמר על הפרצוף (יש תמונות שמוכיחות שכוח לחייך נשאר לנו). רואה את חנה פורצת עם משרוקית וקופצת על המסלול. רואה את שיר והילדים. את אמא. רץ הצידה, חוטף את אלעד ההמום, עם משרוקית בפיו, לוקח את יובל ביד ומעביר אותו לאבא שרץ אחרי עם יובל ועם אמא, ומרחף עוד 30 מטרים עד קו הסיום. חוצה את השטיח, שומע את שמי מוכרז, ומחבק בחוזקה את אלעד. זהו. עשיתי את זה. רוחנית אני מרחף כמה מטרים באויר. פיסית, אני מותש, מרגיש כמה מטרים מתחת לפני האדמה. חייב לשתות. עוד ועוד לשתות.

חיבוק משותף עם יובל ואלעד. מפה הזכרון קצת מעורפל. יש חיבוקים, כיפים. כוסות מים. בננה אחת. הולך לגדר ומנשק את שיר דרכה. תיכף אצא אליהם. פתאום מופיע אריאל, רוכן ומוריד לי את הצ'יפ מהנעל. אומר שאם אתכופף לא אוכל להתרומם שוב… אחרי שניה הוא חוזר עם שלוש מדליות ומעניק לנו אותן. חיבוק אחרון ופרידה מהאיש שנתן לנו השראה ועשה לנו את הכל הרבה יותר ברור. כשנחזור הביתה כבר יחכה לנו מייל ממנו עם ברכות וטיפים להתאוששות ולימים הקרובים.

יוצא החוצה. חיבוק עם שיר, דורון, אסי. שותה הרבה. כמעט לא אוכל. אני מרגיש שמים הם מה שחסר לי עכשיו (בדרך חזרה נעצור בצד כדי שאשתין שלוש פעמים). קצת צילומים, מתיחות מועטות. שומעים חוויות מהיום הארוך והמרגש שעבר על שיר והילדים. שיר משתפת בהתרגשות שלה ושל הילדים. אני מאושר. בעננים. שותה עוד ועוד. מדדים למלון, מקלחת, והביתה. מחר מחכה הבלו לייבל שרכשנו במיטב כספו של דור לחגיגות של היום אחרי.

"כבר שכחתי מתי עפתי, ומתי את כל חושי איבדתי כך".

7/1/2011 – סיכום

תם ונשלם. אנחנו חברים במועדון 42.2 היוקרתי. מועדון בו חברים בערך 0.01% מאוכלוסיית העולם, ושהוא, כמו שכתב אריאל, "מועדון אקסקלוסיבי שמורכב מאנשים שיודעים לעמוד במטרות שהציבו לעצמם".

הרגליים כואבות, אבל לא נורא, כצפוי ולא יותר מכך.

דור מסיים במקום ה-705 כללי, אני אחריו ואבא אחרי (דור שולח לי למחרת הודעה- "אני מקום שני בפודיום של הקיבוץ וראשון בין הגברים. פירקתי אותך בסוף"). הזמן – 4 שעות, תשע דקות ו-34 שניות. "למה לא ניצחתם?", שואל אותי יובל למחרת. "בטח שניצחנו", אני עונה, "רק לא היינו ראשונים".

מאחורי בערך 1035 קילומטרים, 103 שעות ריצה, 22 שבועות, חמישה חודשים, חמישה זוגות גרביים, שלושה מירוצי הכנה, שלוש חולצות, שני זוגות מכנסיים, שני זוגות נעליים, טייץ אחד, שותף אחד קרוב ואחד רחוק, מרתון אחד, חלום אחד, אחד אלוהינו.

תודות – בראש ובראשונה אני רוצה להודות לעצמי. על הצבת המטרה, הגדרת החלום והגשמתו, ועל מתנת היומולדת שהענקתי לעצמי, יום לפני גיל 32. תודה ענקית לדור. בלעדיך ספק גדול אם הייתי מצליח. נחישות, מקצועיות, אופטימיות, חברות שכזאת שמוצאים אולי פעם בחיים. הצלחת לסבול אותי ואת שגעונותיי במשך מאות (!) שעות של ריצה משותפת. תודה. תודה ענקית לא פחות לשיר, אהבתי היקרה מכל. בלעדייך, בלעדי התמיכה והפרגון כל זה לא היה מתאפשר. תודה לרפי, אבא שלי, על השותפות ועל ההשראה שהיית ועודך עבורי. תודה לשושי, אמא, על התמיכה באבא ובי, לילדיי האהובים ולכל המשפחה התומכת והמפרגנת. תודה גדולה לאריאל, האחד והיחיד, שעשה את הכל הרבה יותר נכון, מקצועי ומובן. תודה לכל החברים, התומכים, המפרגנים והשותפים שליוו לכל אורך הדרך. מקווה שלא שכחתי אף אחד, ואם כן, אז תודה גם לך.

עכשיו צריך להגשים את החלום הבא.

רונאלדו לואיז נזאריו דה לימה-הודיע השבוע על פרישתו ממשחק, ואפילו אני, שנהייתי כבר אדיש לעולם הכדורגל (חוץ מהפלייסטישן כמובן) לא יכול להתעלם מבשורה שכזו.
את הקריירה של רונאלדו הייתי מחלק לשני חלקים. כבר מגיל 16 הדהים את אירופה באיינדהובן, ולאחר שתי עונות הבין ובצדק שהליגה ההולנדית קטנה עליו, ועבר לברצלונה. בגיל 20, ללא כל ספק שנת השיא שלו! עונה אגדית שעליה נספר לנכדים ולנינים. לאחר מכן הגיע מונדיאל 98, שבו רונאלדו המשיך ללהטט ולהוביל את ברזיל עד הגמר מול צרפת. מבחינתי כאן מגיע המפנה הגדול של רונאלדו ואנו עוברים לחלק השני של הקריירה,שהוא בעצם יהיה הצל לאורך כל הדרך של חלק א', של אותה עונה אגדית בברצלונה.
חלק ב: מתחיל בערב גמר גביע העולם 98, שעד היום לא ידוע בדיוק מה עבר על הפנומן הבריזלאי לילה לפני המשחק, רונאלדו פשוט עבר קריסה טוטאלית, עומס יתר על הכתפיים. ביום הגמר רונאלדו עלה לשחק חולה, הלחץ ריסק אותו, צרפת קטשה את ברזיל 3-0.
בסוף שנות ה-90, בעונה שלאחר הגביע העולמי, הכסף הגדול היה בליגה האיטלקית. רונאלדו, שנולד באחד הפרברים הכי עניים בברזיל, הסתנוור בצורה טיבעית מההזדמנות הכלכלית, ובגיל 22 עשה את המעבר לליגה האיטלקית לאינטר האפורה, ובכך סיים עונה מדהימה בברצלונה,שבה השיג כמעט הכל. הבחור היה חלום בלהות של כל מגן וכל שוער ספרדי, היתה לו מהירות של אוסיין בולט, מבנה של מייק טייסון , טכניקה של זלאטן, סיומת של ראול, וכיעור של רונאלדיניו. כל פעם שרונאלדו היה ניצב מול שוער כלשהו היה ידוע מראש שהכדור יהיה עמוק ברשת, השאלה היחידה האם הוא יעבור את השוער משמאל מימין או בין הרגליים. באותה עונה כבש 42 שערים ב46 משחקים. רק נישאר לתאר מה היה קורה אם היינו זוכים לראות את רונאלדו בשיא כושרו משחק בברצלונה עם צ'אבי ואינייסטה. אני משוכנע שהוא היה מביא את אותן קבלות שמסי מביא היום. הבעיה של רונאלדו ,כמו כל שחקן ברזילאי טיפוסי (ראו ערך רונאלדיניו) היתה בראש ולא ברגליים, ובהחלטה שעשה להיות תאב בצע , וללכת כעיוור בעקבות ה"נייר הירוק", למרות שהליגה הספרדית התאימה לו כמו כפפה ליד. אמנם רונאלדו נתן עוד כמה עונות טובות באינטר ולאחר מכן במילאן, אך כצפוי ה"כאסח" האיטלקי הכריע אותו, והפציעות לא איחרו להגיע, ואיתן גם חוסר המזל שליווה אותו לאורך כל הקריירה שהיתה ספק מוצלחת מאוד ספק מאכזבת לאור הכישרון המופלא. במונדיאל 2002 רונאלדו סגר מעגל, והוביל את ברזיל לזכייה בגביע העולמי, אותו גביע שראה רק מרחוק 4 שנים לפני.
בעונת 2002/2003 עשה את הדרך חזרה לאדמת ספרד, רק שהפעם לריאל מדריד. ריאל באותה שנה בנו את פרויקט ה"גלאקטיקוס", עם כוכבים כמו זידאן ופיגו. היה נראה שהנה רונאלדו הולך לשחזר את אותה עונה חלומית בברצלונה, ואכן באותה עונה לקח עם ריאל את אליפות ספרד, והגיע איתה לחצי גמר ליגת האלופות, אך עדיין עונת 9798 עם הקטאלונים לא שוחזרה לעולם. באותה עונה קיבל רונאלדו את הכינוי הלא מחמיא-רונאלדו השמן.
לסיכום: רובנו שהיינו עדים לאותה עונה מופלאה של הפנומן עד מעברו לארץ המגף בגיל כל כך צעיר (22) לא יכולה שלא להישאר טיפת החמצה שלצערינו לא ראינו ממנו באמת את כל מה שהיה לו לתת, אבל עדיין אין ספק שיש פה מקום לעצור לשנייה, ולהודות כי הוא פשוט היה …פ-נ-ו-מ-ן
שלכם, נביא הזעם

25/12/10 – סוף שבוע תשעה עשר


אנחנו מוכנים למרתון. התחלה מפוצצת לסיכום שבוע, כשיש עוד שבועיים עד לריצה עצמה. ובכל זאת. נכנסנו לתקופה שנקראת בשפה המקצועית taper, חידוד. מכאן יורדים העומסים של הריצה באופן מדורג ודי דרמטי. פה מתחיל הזמן להכנות הארגוניות, הנפשיות והגופניות במובן התזונתי והבריאותי.

ריצות השבוע הן קצרות בעיקר, (בין חמישה ק"מ ל-13) וריצה אחת בינונית של 19 (מי היה מאמין שאקרא לריצת תשעה עשר ק"מ ריצה בינונית). עוד ריצה אחת כזאת מחכה לנו בשבוע לפני המרתון וזהו.

ביום שלישי אריאל בא (יחד עם בנו עמית מהגן של יובל) אחר הצהריים לקפה. גם דור מגיע לפני שיילך באמצע לרופא ספורט כדי לבדוק כאב שהתחיל בתקופה האחרונה (מתברר בדיעבד כתחילתה של דלקת שזוהתה בזמן לפני שהחמירה ושטופלה בהצלחה בעזרת כמה כדורים). אריאל הוא המנטור שלנו. הוא יועצנו לכל שאלה שצצה בענייני מרתון, הכנות, תזונה, פסיכולוגיה ואדמיניסטרציה. אנחנו מיישמים כמעט את כל המלצותיו.

אריאל מחלק את השיחה למספר נושאים עיקריים. הראשון הוא התקופה הקרובה. עכשיו כבר אין לעשות שינויים. לא בקצב, לא להעמיס דברים חדשים על הגוף. לא לעשות ניסויים. בקרוב יתחילו חלומות על המרתון (בלילה שלפני יש רבים שלא ישנים בכלל) וגם יצוצו להם כאבים חדשים במקומות שלא כאבו עד כה (מישהו אמר כאב בברך שמציק לי, בקטנה אמנם, כבר עשרה ימים בערך?). חשוב מאוד "להשתדל" לא להיות חולים. שלושה ימים לפני מתחילים להעלות את אחוז הפחמימות בתפריט היומי (העמסת פחמימות). זוהי אנרגיה חיונית לריצה. ההעמסה הזאת תתבטא גם בעלייה במשקל הגוף (אריאל ממליץ לא להישקל בימים אלו) כי הפחמימות נצברות בגוף יחד עם המים, שבשתייתם יש להרבות. נקודה חשובה נוספת היא שככל שיתקרב המרתון כך נרגיש פחות מוכנים. הבטחון ירד וריצת השלושה קילומטר ביומיים שקודמים למירוץ תוכיח לנו מעל לכל ספק שאין סיכוי שנסיים 42. לא להאמין לזה…

הדגש העיקרי והחוזר על עצמו ברוב השיחה עם אריאל הוא המלצתו החד משמעית (עליה יטיף לנו רבות, וטוב שכך, גם במיילים נוספים שישלח) לעשות את שלושת הקילומטרים הראשונים בריצה עצמה בקצב באיטי יותר בכעשר שניות מקצב הריצה המתוכנן שלנו. הגוף יהיה אז, על קו הזינוק, בשיא מוכנותו, "מסומם" ומלא אדרנלין, מסביבנו כולם ירוצו מהר ולנו ייראה שאנחנו אחרונים. אלה שפותחים מהר מדי הם גם אלה שיצעדו החל מהקילומטר ה-25 לצידי הדרך. כדי לא להצטרף בעצמנו לצעדת הכינרת עלינו לפתוח לאט ואחר כך להגיע לקצב המתוכנן. זה לא פשוט לרוץ לאט ממה שמורגלים אבל בשביל זה שלחנו את דור להשתלמויות באוסטריה וגרמניה מספר פעמים בחודשים האחרונים. הוא ייקבע את הקצב הרצוי בהתחלה ואנחנו נתיישר לפיו. סומך עליו יותר מאשר על עצמי בנושא הזה.

מועדון הריצה הגדול בארץ נקרא איילות (כמו אלה שעליהן לאה גולדברג שאלה מה הן עושות בלילות). בשלב מסוים עוברת בנו המחשבה להדפיס על חולצתנו את הכיתוב "עגלות ניר אליהו". הרעיון יורד גם כדי לא להעליב אף אחד ובעיקר מתוך עצלות.

ביום רביעי מוקדם בבוקר רצים 19 בפארק הירקון. "אני אוהב לרוץ פה", אני אומר לדור, קילומטרים ספורים לפני הסוף. "כן", הוא אומר, "גם אני. אהבת רץ לפארקו".

דור ואני אמורים לרוץ את מרתון טבריה הקרוב. גם יערה זנגי תעשה זאת ויחד נהיה, עד כמה שידוע לנו, שלושה רצים מניר אליהו. אם ניקח בחשבון 300 תושבים בקיבוץ, אז אנחנו מהווים פלוס מינוס אחוז אחד מאוכלוסיית הקיבוץ שירוץ את מרתון טבריה ה-34. אני תוהה אם יש עוד יישובים בארץ עם כזה אחוז יחסי לגודל האוכלוסייה. בטח כן, אבל לא רבים. מכובד.

1/1/11– סוף שבוע עשרים

זמן כסף הגיע. Money time. עכשיו שבת, חמישה ימים לפני היום הגדול. הסתיים לו שבוע חידוד נוסף. העומסים נשארים נמוכים השבוע. ריצת 19 ק"מ אחת בפארק ומסביב ריצות קצרות, הארוכה שבהן 10 ק"מ.

בוקר אחד אני קם מוקדם לריצה. לבוש כבר בבגדי ריצה, אני עוזר לשיר להעיר את הילדים לפני שאני יוצא. אלעד, מתוך קורי השינה, עם חצי עין פתוחה, עוד במיטה, רואה את הלבוש ואומר – " אבא?". "כן, חמוד שלי". "אבא הולך לרוץ?". "כן, ילד מתוק של אבא". "אבא, למה?".

הריצה בפארק היא האחרונה בו לפני טבריה. פארק הירקון, המקום שכה האיר לנו פנים, אירח אותנו בשעות לא שעות, בחושך, בשמש, שמע את כל קיטורינו, תשבוחותינו, תלונותינו. והוא תמיד הבליג. תמיד הפעים אותנו ביכולתו לארח כמות כה גדולה של רצים, רוכבים והלכים. תמיד בחביבות, באדיבות, בנקיון. ברזיותיו הן סמל ומופת למים זורמים. הירקון, הכלבים, הדשאים. אהבנו אותך פארק יקר, אהבנו ועודנו, ואין פה טיפת ציניות אחת.

במסגרת שעות אינסופיות של ריצה משותפת נגמרים לפעמים נושאי השיחה. כשזה קורה, צצות ההברקות. היציאות המטומטמות, אלה שהכי כיף להיזכר בהן בדיעבד. השבוע, באחת הריצות, דור מעלה הצעה דגולה. בוא נאתגר את המדע. בוא נלך הפוך על הפוך. בשבוע האחרון נעשה העמסת חלבונים, דלדול פחמימות, נגביר קצבים, נעשה אינטרוולים, נשתה אלכוהול בכמות מופרזת. אנחנו שוקלים את זה לרגע ברצינות ועוברים לנושא השיחה הבא.

סך הכל צריכים להצדיק את מעמדנו כחברים במועדון "הרצים המדברים".

ריצה אחרת במהלך השבוע הופכת ל"ריצת נהי". זוהי ריצה שעל פי הגדרתה המילונית משמשת כריצת בכי וקיטורים. באותה ריצה חם מדי, קר מדי, יש רוח חזקה שמפריעה, שמש בפנים, הערס שכמעט דרס אותנו על הכביש המוביל והעיף עלינו מלא חול, לא התרוקנתי בשירותים לפניה, אכלתי יותר מדי, אני עייף. אין לי כוח.

במשך השבוע אני מבחין שדור מכור לגארמין שלו. כל כמה מאות מטרים הוא מביט בשעון. בודק דופק, מהירות, זמן, קצב ריצה נקודתי, ומה לא. מכור. מצד אחד קל לי לדבר, אני רץ בלי שעון בכלל וסומך עליו שיעדכן. מצד שני אני מנסה להוכיח לו שהוא מכור. הוא כמובן מכחיש. "את שלושת הקילומטרים הראשונים", אני אומר לו, "ננסה לסיים בקצב 6 דקות לקילומטר בלי שתסתכל בשעון אפילו פעם אחת". יוצאים לדרך. דור מחזיק מעמד, מדי פעם משחק בשרוול הארוך. כמעט מתפתה. אחרי קילומטר אחד הגארמין מצפצף. סיימנו קילומטר. בדרך כלל דור יעדכן עכשיו בכמה זמן. הוא מסתכל עלי. לא יודע איך להתמודד עם הגזירה. ניתן ממש לשמוע את הגארמין צועק עליו. אחרי הצפצוף של הקילומטר השני דור כבר מכריז שזוהי הריצה הקשה בחייו. בצפצוף השלישי הוא מזנק ובודק את הזמן. מכור. על הדרך גילינו שהיינו הרבה יותר איטיים מהקצב אותו תכננו. לא נורא.

לאחרונה גוברת ההתעניינות מהחברים ומהסביבה הקרובה. זה כיף ונחמד. הפרגון גדול מאוד. זהו, נשאר השבוע האחרון. ביום שני נתחיל העמסת פחמימות, לא יודע עדיין בדיוק איך זה יבוא לידי ביטוי. ביום רביעי ניסע למלון בטבריה. אמשיך לעדכן.

2/2/11 – ארבעה ימים למרתון

יש לי תיאבון של סוס ואני אוכל כמו חזיר. כבר שבועיים בערך אני מרגיש ככה (יש שיאמרו שככה אני כל חיי) אבל בימים האחרונים זה מוגזם. אוכל ואוכל ואוכל. אני כבר כמה ימים בהעמסת אוכל. פחמימות, חלבונים, סוכרים. מה שבא ברוך הבא. לדעתי עליתי קילו פלוס רק בסוף השבוע האחרון. ועכשיו 3 ימי העמסת פחמימות (וקילוגרמים) לפני. זה קצת מבאס אותי. אתגבר.

לדור חזר הכאב בהמסטרינג. הוא דיבר עם רופאו, התלוצץ עימו, וקיבל עוד אנטיביוטיקה, עד המרתון כולל. מחר הוא לא ירוץ איתי בבוקר. נסיים יחד את תוכנית האימונים בשלושה ק"מ ריצה ביום שלישי בבוקר.

שיר הכינה היום הרבה פחמימות. אורז, פשטידת פסטה, פתיתים, הבית מלא לחם, לחמניות, קורנפלקס, בננות. הכל ערוך ומוכן לספוג את רעבוני, שעכשיו בימים הבאים עלי לטובה, תהיה לו גם הצדקה מדעית.

רצנו בבוקר 8 ק"מ. מריחים את הסוף. בלילה כבר לא ישנתי רצוף. פקדו אותי חלומות מרתון מוזרים. לא את כולם אני זוכר. את רובם לא. מתחילים לתכנן לוגיסטית את יום הריצה, ה- D-day שלנו. החלטנו שהכתומים יבואו עם שיר. בהתחלה חשבנו שאולי לא נביא אותם, אבל דור היה הכי החלטי ושיכנע גם אותנו. ברור שהם יבואו!

אבא מתכנן לרוץ איתנו, באותו קצב. זה סופי. דיברתי עם רועי ועידכנתי אותו. הוא כנראה יוותר על ההצטרפות אלינו. אין עליו. גם הנכונות לרוץ איתנו כשהיה צריך עשתה את שלה מבחינתי.

ארבעה ימים לפני המרתון. בטבריה צפויות ביום חמישי שאריות אחרונות של מערכת גשם לא סוערת. נראה כמו מזג אויר מצוין, אולי קצת גשם, לא דרמטי.

4/2/11 – יומיים למרתון

סיימנו את תוכנית האימונים לקראת מרתון טבריה ה-34. היום בבוקר רצנו שלושה ק"מ ועוד לפני שהתחלנו כבר סיימנו. תיק ותק.

היום מוקדש להכנות ארגוניות אחרונות, תכנונים לוגיסטיים והכנה נפשית ומזונית.

5/1/2011 – יום לפני, מחר הריצה!

משהו שנזכרתי בו– התייהרות נוספת של דור ושלי: השרירים שלנו ברגליים מאוד התחזקו בתקופת ההכנה. זה טבעי, וגם מורגש. אם רק הייתה לי טכניקה מתאימה הייתי בועט עכשיו יותר חזק מרונלד קומאן. דור טוען שהשריר הארבע ראשי אצלו, בקדמת הירך, הפך לחמש ראשי.

שלחתי היום מייל לחברי קבוצת הריצה היוקרתית (בה אני שותף בשליש מהמניות), עם דגשים לתכנון הריצה. עיקריו: לא לשכוח לתת כיף לכתומים שיעמדו בצומת כינרת, להגיד תודה בתחנות השתיה, לרוץ לאט במיוחד בסוף כדי ליהנות מהרגע, לחייך שם בהגזמה למצלמות ולא להפסיק לדבר במהלך הריצה. סך הכל מדובר ברצים המדברים, ועלינו להצדיק שם זה.

ג'לים– אני אקח אחד כל 10 ק"מ ועוד אחד ספייר עלי. 4 בסה"כ. דור הולך על ג'ל כל 3/4 שעה וכנראה גם כדור מלח. יש בדרך ג'לים, משקאות איזוטוניים ותחנות עם מזון קל כך שלא תהיה בעיה מהבחינה הזאת.

קיבלנו מיילים עם טיפים ועצות מצפריר, מארגן הריצה המסכמת ומאריאל. כל פרט מוסיף. כל פרט חשוב.

הפלייליסט לנסיעה לטבריה כבר מוכן. הוא ילווה אותנו גם מחר בבוקר כרקע להתארגנות. שלמה ארצי מככב, משינה, חיים משה, זוהר, דודו אהרון, אריק, שלום, כוורת, פוליקר, תסלם, גידי גוב, אהוד בנאי, חנן יובל, נטאשה, מאיר אריאל, איל גולן, פורטיסחרוף, צליל מכוון ואולי עוד.

אוטוטו יוצאים לטבריה. התרגשות מורגשת. דור בא אלי לארוחת פחמימות אחרונה לפני והולך לארוז תיק. יאללה. לעסק.

בארבע וחצי יוצאים לטבריה, לא לפני שנפרדים משיר והילדים. אני נוהג. לפני היציאה מכינים 6 לחמניות עם שוקולד למריחה (פינוק עד הסוף. אני מכור) שיהיה להמשך היום. אולי גם אבא ירצה. הדרך גשומה. הפלייליסט ברקע. שרים בקולי קולות ומרגישים בעננים.

בדרך אני עוצר להשתין. אני שותה כל כך הרבה בימים האחרונים ומבקר כל כמה דקות בשירותים. בסביבות 18:00 מגיעים למלון דונה גרציה בטבריה. רפי ושושי כבר שם. מתמקמים בחדר ויוצאים למלון אחר לקחת את ערכת המשתתף. חלוקת הערכות מהירה ואנחנו שמים פעמינו למלון השכן לארוחת הפסטה של משתתפי המרתון. קצת ברכות, והארוחה מתחילה. מזנונים עם פסטה מהרבה סוגים בכל היקף האולם, תורים גדולים לכל מזנון ואכילה בעמידה. אנחנו מצליחים להעמיס צלחת קטנה, אוכלים מהר ויוצאים. אני פותח את השקית ומגלה שהדבר הכי חשוב, מדבקת ה- 42.2 להדבקה על האוטו חסרה. בשביל המדבקה הזאת אני רץ. חוזרים לאולם חלוקת הערכות ומשלימים ציוד. זהו. הכל מוכן.

המשך הערב עובר בצפייה במצגת יפה של עיריית טבריה בשילוב אורות ומים (באמת יפה, בלי ציניות), בטיול קליל על הטיילת ובשתיית כוס תה בבית קפה גלאט כושר.

יש סרטים ביוטיוב וסיפורים על רצים שנתקלו ב"קיר" בסיום הריצה שלהם וזחלו לקו הסיום, כאלה שהתמוטטו אבל לא ויתרו, קמו ודידו עד הסוף. אלה סרטים על גבורה, על רוח האדם ועל כוח הרצון האנושי. הנה דוגמא:

דור טורח לוודא איתי בערב המרתון שלא אתן לו להגיע למצב כזה. אם הכרתו מתערפלת, לא לדרבן אותו, לא רוח האדם ולא הבלה בלה האנושי. בעיטה אחת חזקה לאשכים, וכשהוא מתקפל סנוקרת לפנים ולמוטט אותו על הריצפה. העיקר לא לתת לו להתבזות קבל עם ועולם.

אחר כך עולים למלון. מחברים את המספר לחולצה, את הצ'יפ (שימדוד לנו זמנים מדויקים על השטיחים הפרוסים לאורך הדרך) לנעל, ומסדרים את כל מה שצריך למחר- סווטשרט, כובע צמר לבוקר, טייץ, גרביים. קצת מוסיקה, קצת טלויזיה, קצת ספר וכיבוי אורות.

מתוך אתר עולם הריצה, היום.

נעשה את זה בקצרה, כי מי שבעניין בעניין ומי שלא בעניין לא בעניין (משפט עם המון כשלים לוגיים)…

• מתי? בלילה שבין יום ראשון ליום שני החל מ-01:00 בלילה (מה שנקרא AM). המשחק עצמו מתחיל ב-01:30 וצפוי להסתיים בסביבות 05:00 בבוקר. יש אישור קולקטיבי ממזכיר הקיבוץ לא ללכת לבית הספר / צבא / עבודה ביום שני
• איפה? בבית שאליהו בנה (עוד מישהו ישאל למה לא נועלים אותו?) על גבי מסך ענק ובאיכות HD
• מה בתפריט? משחק הגמר של ליגת ה-NFL, הלא הוא סופרבול 45, בין פיטסבורג לגרין ביי
• נו ברצינות, מה בתפריט? כאילו שאתם לא יודעים… המבורגרים Home Made במתכון מנצח שמלווה אותנו כבר כמה שנים טובות. בניגוד להמבורגרים שמחולקים לבתים מדי פעם פה בקיבוץ, ההמבורגרים של הסופרבול גם טעימים…
• עלות? סימלית, אז בבקשה להירשם פה בתגובות, כדי שנוכל להיערך מבחינת כמויות
• התחייבות אישית? נשארים עד הסוף, לא משנה מה התוצאה, לא משנה כמה עייפים, לא משנה כמה קר. מי שיבוא רק לאכול וייעלם בהמשך יזכה להשמצות פרועות באתר הקיבוץ למחרת (יש לנו קשרים עם העורכים)
• שכחנו משהו? אה, כן, לא לחפור בשאלות…